אל הסדנה היום הגיעו רק חצי מהסבתות המדהימות שלי,

אני כותבת סבתות כי כל אחת מהן מזכירה לי

באיזה שהו אופן את הסבתות שלי,

שאהבתי כל כך, ובעיקר את

סבתא נורית שלי,

שאני מתגעגעת אלייה בכל יום, ובעיקר בימי שני.

היינו היום בהרכב חסר כי, גם הסבתות שלי התחילו את חופשת הקיץ

וחלקן נסעו לטיול מאורגן מהמועצה. בשבוע הבא יש לנו מפגש

פרידה כי בעוד שבועיים חלקן שוב לא יהיו ולי חשוב

שכולן יהיו במפגש הפרידה שלנו.

בכל יום שני בבוקר אני מגיעה אליהן והן מחכות לסיפור השבועי שלי,

פעם אני מספרת להן על משהו שקרה לי בבוקר עם הילדים,

פעם אני מספרת להן על איזו הצלחה עסקית שלי

אבל הכי הן מחכות לסיפורי הדייטים שלי,

על הבחור מהקפה שהכרתי,

על הבחור מהפייסבוק שהתחיל איתי, על הבחור שאמרתי

לו שזה לא מתאים יותר כי אנחנו לא באותה האנרגיה…

הן מחכות לסיפורים האלו, לפעמים אני עושה להן בכוונה ולא מספרת להן או

עושה כאילו לא שמעתי כשהן שואלות אותי

״תגידי מה עם הבחור עם העיניים הכחולות?״

ו ״איך היה הדייט?״

ו ״נווווווו??? יהיה עוד דייט?״

אבל אני לא מושכת אותן הרבה, אני מספקת את

הסחורה כי אני יודעת להחזיק קבוצה

זאת אחת מהמומחיות שלי

להחזיק קבוצה.

ומסתבר שלא משנה בת כמה את ומאיזה רקע – חילוני או דתי, כשזה מגיע לעניינים של הלב,

כולן חוזרות פתאום להיות בנות 16 ומתרגשות ומחכות לשמוע עוד ועוד ועוד…

לפעמים אני מרגישה שהן חוזרות לחיות את הגיל הזה דרכי.

ויש את מלכה, מלכה תמיד משביעה אותי למצוא מישהו שהוא יותר גבוה ממני גבוה בשכל,

גבוה בטוב הלב, גבוה בנשמה שלו… אני תמיד מבטיחה לה שבסדר וכל עוד

שיהיו לו עיניים כחולות…

היום לא היה לי שום סיפור ג׳וסי לספר להן, לא יצאתי לדייט מעניין השבוע,

וגם לא הכרתי אף אחד חדש שהזיז לי משהו בלב, אבל סיפרתי להן

שביום שבת התחלתי לעבוד מחדש על הספר שלי

״הגברים של אווה דן״

כשסיפרתי להן על מה הספר,

יהודית כמעט התעלפה והתחילה לדבר יותר מהר ממה שהיא חושבת,

וזה הצחיק את כולנו כל כך…

בחיי אם הייתי מדליקה שם מצלמה באותו הרגע

זה היה אחד הסרטונים הכי ויראליים שלי

מהתקופה האחרונה…

בתמונה – אנחנו מהיום, בהרכב חסר.

בסדנה שהיא הרבה יותר מסדנה

״לספר אותך״ כתיבת רגעים מהחיים