רגע לשבת

וזאת הפעם הראשונה שאני יושבת היום מהרגע שהתעוררתי

גם אתמול לא ישבתי לרגע למרות שלקחתי לי אתמול חצי

יום חופש והבטחתי לעצמי שאנוח, מצאתי את עצמי

מסדרת ומנקה ומארגנת מחדש ביחד עם ארי ויולי

את חדר המשחקים המבולגן שלהם מאוד.

כבר תקופה מאוד ארוכה, לפחות שנתיים שאני רוצה לעשות בו שינוי

אבל הם לא מסכימים לי אף פעם ומרוב שהוא היה עמוס כל כך

הבלאגן שם רק הלך והצטבר וכשיש בלאגן יותר קל לבלגן

עוד יותר, כמו בחיים, אם לא משחררים דברים

ומסדרים ומנקים הבלאגן חוגג.

אני כבר שנים מקבלת מהם אזהרות ואיומים כמו:

״שלא תעזי״ ו ״אמא אין סיכוי״

ו ״זה שללללייייי!!!״

ואני כבר ויתרתי ושחררתי ורק הייתי סוגרת את הדלת

של חדר המשחקים שלא אראה את הבלאגן

מול העיניים כשאני עוברת לידו כי זה

עושה לי צמרמורת בגוף.

אתמול כששאלתי אותם בתמימות אם בא להם שנלך לחנות

ונקנה להם מלא דברים חדשים ליצירה לכבוד החופש

הם צעקו בהתלהבות ״כןןןן״ ואני הבנתי שיש לי

הזדמנות לנסות שוב ולהעיף את כל מה

שכבר מזמן צריך להעיף.

״אוקיי אז צריך לסדר כאן כדי שיהיה מקום״

זה נגמר בניקיון של פסח ובתרומה של 7 שנים של אגירה

של כל הדברים שלא בשימוש כבר מזמן.

ועד עכשיו למעשה ניקינו וסידרנו ותרמנו, את המטבח, את המקרר,

את המיקרו והמדיח שלהם, את פינת השוק שנראתה כמו שוק,

את כל הבובות, את כל הפאזלים הישנים שלא מתאימים

כבר לגיל שלהם, את כל הספרים שהם לעולם לא

יקראו שוב…וגם זרקנו כל כך הרבה דברים

שהתקלקלו ודפים שנערמו

והשארנו רק את מה שעוד יכול לשרת אותם.

וזה לקח לנו ובעיקר לי כמה שעות טובות אתמול ועוד כמה הרבה

שעות טובות היום להוציא הכל ולנקות, ועכשיו יש הרבה מקום

לדברים חדשים, ממש כמו בחיים, כשמסדרים ומוציאים

את מה שלא טוב, יש מקום לדברים חדשים

וטובים ונכונים להיכנס מחדש…

רגע לשבת, אני יושבת, כותבת ומבינה תוך כדי הכתיבה

שהתחושה שלי הייתה נכונה,

שלא היה להם קשה להיפרד מהצעצועים כי הם אגרנים,

היה להם קשה להיפרד

מהמקום היחיד שנשאר בדיוק כמו שהוא בזמן שכל כך הרבה

דברים בחיים שלהם השתנו בשנים האחרונות

ועכשיו? עכשיו הם פשוט היו מוכנים לשחרר ולנקות ולסדר

ולפנות מקום לדברים חדשים שיכנסו לחיים שלהם,

כי הם כבר לא צריכים שהחדר הזה ישמור

בשבילם את מה שהם כבר מצליחים

לשאת בעצמם…

שתהיה שבת של שלום