׳אוקיי אביב תנשמי, לא לבכות! אל תעשי בושות! לא לא לא אל…׳
אני שומעת את עצמי אומרת לעצמי והופ הדמעות שלי
זולגות מעצמן וכלום לא עוזר, גם לא הנשימות
העמוקות וגם לא הניסיון שלי לחשוב על
דברים מצחיקים….׳שיט!׳
רק לסדר לכם את הדמיון שניה, לא זלגה לי דמעה אחת.. סבבה?
בכיתי, ממש בכיתי,,,כאילו דמיינו בכי אז יותר מזה ואז?
אז תכפילו….ברמה שהעיניים שלי היו נפוחות
אחרי זה ונהיה לי כאב ראש והייתי גם
צריכה נייר טואלט אבל לא היה.
ארי מסתכל עליי, מגלגל את העיניים, קצת צוחק ומתבייש
ואז הילדה המתוקה שלידו אומרת לו בשקט כזה
שאי אפשר לשמוע אבל כן להבין כי אני
קוראת שפתיים מקצוענית וגם
אלופה בשפת גוף ובעיקר
של הילדים שלי,
״היי תראה אמא שלך בוכה״
וארי? שרגיל כבר לאמא הבכיינית שלו אומר לה
בנונשלנטיות עם מחוות יד משעשעת
״אהה אני יודע התרגלתי״
״אמא בכית כי התרגשת ממני?״ הוא שאל אותי וחיבק אותי
חזק חזק כשנגמרה מסיבת הסיום של כיתה א׳
ואני אמרתי לו ״ברור לב שלי אתה הדבר
הכי מרגש שיש לי בחיים״
זהו חברים, רשמית אני האמא הכי בכיינית בכיתה
וגם אתמול יולי אמרה לי כשבאתי לאסוף אותה
עם עוגת יומולדת שאני ״אמא עושה בושות
כמו הספר…רק באמא״
שתהיה שבת של שלום, ממני אמא עושה בושות!
בתמונה רקי שלי ואני עם עיניים נפוחות