1.7.24, יום שני בבוקר, אני מתארגנת לבית הדין הרבני, מסתכלת על
עצמי במראה ואומרת לעצמי ״את מתגרשת היום אביב״
אני מתלבשת בבגדים שהכנתי לי בערב ומתאפרת,
לא הרבה, רק במידה הנכונה לרבנות.
לפני שיצאתי עוד העברתי סדנת כתיבה כי,התחייבתי לתאריך
ואצלי מחויבות זאת מחויבות גם אם אני מתגרשת היום.
1.7.26, יום רביעי בבוקר, אני נכנסת להתקלח ומתארגנת ליום צילומים
על הספסל הסגול שלי, מסתכלת על עצמי במראה ואומרת לעצמי
״קטן עלייך אביב את מצלמת היום כמו גדולה״
יום לפני התחלתי אנטיביוטיקה כי מחויבות זאת מחויבות
גם אם יש לי דלקת גרון.
ו – 5 אנשי מקצוע כבר בדרך אליי מכל קצוות הארץ!
אני יוצאת מהמקלחת, מייבשת את התלתלים, מתאפרת, לא הרבה,
רק במידה הנכונה לצילומים וכמה שפחות, אני לא אוהבת
להתאפר הרבה, למרות שאני מאפרת מקצועית
פעם אחרי הצבא למדתי גם את זה.
אני מתלבשת בבגדים שהכנתי לי כבר ערב לפני, יש לי 4 סטים שונים
לצילומים של היום הזה. והכל מסודר מדוייק לפרטי פרטים
למרות שתמיד בסוף אני מחליטה מה אלבש לפי
האנרגיה של של האדם שנכנס אליי הביתה
ככה אני, בת אדם של אנרגיות.
09:15 ויטלי ודורון נכנסים אליי הביתה, אני שומעת אותם מלמעלה
״אתם מכינים לעצמכם את הקפה היום, לא מספיקה כלום״
אני מסמסת להם וממשיכה להתאפר וחושבת על זה
ש, בדיוק שנתיים עברו מאז..וכמה בניתי
בשנתיים האלו. מי היה מאמין?
אף אחד לא באמת האמין
אבל אני האמנתי.
בכל ליבי.
זה לא היה לי יום קל, למעשה אחד הימים הכי קשים שהיו לי
אנרגטית, חזרתי משם הביתה ישר למיטה וישנתי את העצב.
העצב על החתימה הסופית של פירוק החיים המשותפים,
על החלום שלי לבית שלם שנשבר, על האישה שהייתי
ושלא אהיה עוד לעולם.
אני זוכרת איך ניתקתי את הטלפון באותו היום, יכולתי לעשות את זה
כי הילדים הלכו אליו אחרי המסגרות ופשוט רציתי רק שקט.
כולם התקשרו אליי אבל אני לא עניתי, רק כתבתי
בקבוצה המשפחתית ״אני גרושה וחופשייה
נדבר, נכנסת לישון, אוהבת אתכם״
כמעט שויתרתי באותו היום על ללכת ללימודי האימון שלי אבל אז
כשהתעוררתי, הרמתי את עצמי ואמרתי ״לא! את הולכת כי
מחויבות זאת מחויבות גם אם התגרשת היום״
אז לקחתי איתי בקבוק קמפרי ויצאתי
מהבית והרמנו לחיים בלימודים.
כשסיימתי להתאפר הסתכלתי על המראה וחייכתי עם עצמי לעצמי
״כל הכבוד לך אביב, עשית את זה! את אשכרה האישה שחלמת
שתהיי בלילות כשבכית לכרית ולא נרדמת עד הבוקר
אני גאה בך!״ שמעתי את עצמי אומרת לעצמי
וירדתי למטה לקבל את אשת המקצוע
הראשונה שהגיעה לצלם איתי
על הספסל הסגול שלי.