״אתה עזבת אותי כשהכל התפרק לי״ בכיתי בקול כל כך חזק
וחיבקתי אותו מלא מלא והוספתי ״תשתוק ותחבק אותי״
כי הוא אמר לי ״אבל חביבה דיי לבכות כפרה
זהו כבר לא מפורק, תראי איך בנית״

יש אולי 5 אנשים בכל העולם שעוד קוראים לי ככה
״חביבה״. ביניהם גם הוא.

לא ראיתי אותו שנתיים ו – 10 חודשים.
לא ידעתי עד כמה התגעגעתי אליו
עד שראיתי אותו פיזית.

כבר שבוע שאני בוכה כי הכאב הזה של הוא עזב את נתניה ואת
הארץ כשהכל התפרק לי צף לי. ובכל פעם אני חוזרת לאותו
הרגע שבו חיבקתי אותו ביום שהם טסו. ובכל פעם כזו
אני מרגישה שוב ושוב את הכאב מחדש.
זה כנראה כאב שלא קיבל אצלי מספיק מקום כי כאב לי מדיי
אז הכנסתי את זה לאיזו מגירה במוח שלי וסגרתי חזק חזק
ואז התכנסתי לי לעולם משלי ואז הייתי בהישרדות
ואז בעשייה של שעות על גבי שעות.
וכשלא הייתי אמא הייתי אביב שעובדת עוד קצת שעות
עד שהייתי מתעלפת למיטה ומאבדת הכרה.

ואז נוצר בינינו מרחק שהוא גם קצת רגשי ולא רק פיזי.
אבל יש בינינו הפרש של 10 שעות אז זה היה לי נח
לברוח לסיפור הזה.

ובעיקר בשבוע האחרון אני מבינה שחוויתי את המעבר שלו לארה״ב
כעוד נטישה של אחד האנשים שאני הכי אוהבת בעולם. וזה הרי
ברור שזה בכלל לא היה קשור אליי הוא שנים דיבר על זה ותכנן
את זה במשך חודשים אבל כן היה קשור לחוויות החיים שלי
ולפרשנות שלי לדברים בזמנו, אבל למי היה כח בכלל
להתווכח עם הלב השבור שלי שנשבר באותו היום
עוד קצת והרבה ממש?
אז כשהלב שלי באותה התקופה לא יכל היה להכיל גם
את הכאב הזה, התנתקתי. קצת. כדי לא להרגיש
את הגעגוע הזה אליו כל כך חזק.

ואני כל כך מבינה את זה היום, כשאני רואה כל כך הרבה
נשים אצלי בכל יום מחדש שמפרשות דברים בצורה
מאוד ספציפית ולא תמיד אפשר להאיץ בהן את
התהליך שלהן לריפוי.

לא יכולתי לבקש יותר טוב ליום ההולדת שלי מביקור בארץ
של אחי הקטן שלא ראיתי כבר יותר מדיי זמן.
יותר מדיי, שנתיים ו – 10 חודשים.
ובטח תכף אבכה שוב מלא

אבל הפעם אצליח כנראה להכיל את זה כי אני מבינה תהלכים
ויודעת מה לעשות איתם ואיך להחזיק אותי בתוכם.
והנה מה שעשיתי השבוע בשביל לתת לעצמי את
המקום שהייתי צריכה:
נתתי אהבה לילדה שבי שחווה סיטואציות מסויימות כנטישה,
הענקתי חמלה לאישה שהייתי ועשתה הכי טוב שהיא יודעת
לאותה הנקודה, אפשרתי מקום לכאב ולעצב להיות
ועיבדתי את זה דרך הכתיבה.
כי אין על כתיבה כדי לאפשר לעצמך לשחרר את כל מה
שאת מרגישה וחווה. כתיבה היא תרופה.

בתמונה – אנחנו