שבוע שעבר

היה לי רגע כזה לרגע

שהרגשתי בו קצת פחות.

פחות שייכת,

פחות מוכשרת.

זה לא קורה לי הרבה,

למען האמת כבר כמעט ואף פעם לא.

גם כשאני יודעת שאני לא הכי טובה,

זה שם אבל זה לא מנהל אותי.

בעבר כן.

היום למדתי לנהל את ההרגשה הזו.

לפני חודש נרשמתי לסדנאת משחק עם במאי

שאני מעריכה ורוצה לעבוד איתו.

הגיע יום שישי, ואיתי הגיעו לסדנא

עוד שחקנים מוכרים ומוכשרים.

כאלו שכבר קטפו כמה תפקידים גדולים.

"גדולים עליי" , ככה הרגשתי לרגע,

שהם גדולים ומוכשרים ואני הקטנה, זאת שלא מצליחה

זאת ש"דופקת" את עצמה רק מעצם המחשבה.

בשלב ההצגה העצמית, כשכל אחד סיפר

מה הוא עשה, עושה ויעשה,

היה לי רגע כזה שהרגשתי קצת פחות.

לרגע הרגשתי שזה שלא עזבתי הכל וטסתי עד סוף העולם,

כדי *לנסות* להגשים את עצמי ואת החלום

זה הסימן שלי להפסיק לרדוף אחריו.

בדרך חזרה הביתה החלטתי לשחרר את ההרגשה הזו,

אבל לא הצלחתי, היא הייתה שם בבטן כל השבוע.

שוב הגיע יום שישי,

והיו לי את כל הסיבות להודיע שאני לא מגיעה.

ילדה חולה עם קלקול קיבה,

מיגרנה, בעל חולה ועוד..

ואז היה לי רגע כזה,

לרגע קלטתי, זה שוב מנהל אותי.

הפחד מלא להצליח.

הפחד מלאכזב את עצמי.

אז הסתכלתי במראה ואמרתי

"רק את מחליטה מי את!"

וככה יצאתי מהבית.

עם כוס קפה ביד, ומוסיקה כיפית ברדיו,

כל הדרך לתל אביב רבתי.

לשמחתי בשיעור הזה נגענו בדיוק ב2 החוזקות שלי.

היכולת לזכור מאוד מהר, והיכולת לאלתר.

אני לא אדם של שיטות, ולא של מסלולים ברורים.

אני אדם של זרימה, אדם של תוך כדי תנועה.

ודווקא שם, האני האמיתית, הטובה יוצאת

דווקא שם אני מרגישה בבית.

איפה שלאחרים, קצת יותר קשה.

את השיעור סיימתי עם המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל

"הרסת אותי עם כמה בחירות שעשית היום" (בהתרגשות גדולה יש לציין)

וקיבלתי חתיכת שיעור שאותו אני רוצה להעביר הלאה:

אף אחד לא מודד או בוחן אותך.

את לא טובה פחות או יותר מאחרות.

רק את מחליטה מי את וכמה את שווה.

אם את חזקה, גדולה או חלשה.

אם את קטנה או גדולה.

אם נלמד להתרכז בחוזקות, במקום במקומות שצריכים לחזק

נגיע רחוק יותר.

אני לא אומרת שלמדוד את עצמך זה דבר לא טוב,

אני כן אומרת שתמדדי את עצמך ביחס לעצמך של אתמול, ולא ביחס לאחרת.

אם היום את קצת יותר טובה מאתמול, אז #תניגז את בדרך!