״אמאאאא אני מזהה את הבית הזה״ צעק ארי בהתלהבות

כשהגענו אל הבית של סבא וסבתא שלו בקריית שמונה.

״בטח שאתה מזהה חיים של אמא״ עניתי.

״אמא זה נראה בדיוק אותו הדבר כמו לפני המלחמה״ אמרה יולי

בהלם כי היא ציפתה לראות את הכל הרוס, ואני רק

עניתי לה ״איזה יופי, ברוך השם.״

סבתא נאוה פתחה לנו את השער בשמחה גדולה ונכנסנו הביתה

לבית של אמא ואבא שלי , לבית של סבא וסבתא שלהם

והריחות של הקציצות, של החצילים המטוגנים,

של הסלטים נכנסו לי ישר לתוך האף

ופתאום קלטתי:

חזרתי לנשום שוב מהאף! אחרי 3 חודשים של אנטיביוטיקה

און אנד אוף ובלי חוש ריח, האף שלי חזר מהחופשה

לא יודעת אם זה בגלל הקציצות של אמא

או בגלל קריית שמונה

אבל!

האוויר כאן תמיד עשה לי טוב כל כך, כי אין על העיר הזאת

יש כאן משהו אחר באוויר, האנשים, הריחות, הצלילים,

החגים, הטעמים, הזיכרונות, הילדות, השכנים,

הזמירות מבית הכנסת, הקציצות של אמא!

אין על הקציצות של אמא!

וזה נכון שעזבתי את המקום הזה בגיל צעיר כי היו לי חלומות גדולים

אבל אני אומרת לכם קריית שמונה זה חלום של מקום, חלום של

אנשים שאוהבים לאהוב, זה ללכת ולהגיד שלום לכל מי

שעובר לידך כי אתם מכירים גם מבלי להכיר באמת.

קרית שמונה זה חלום של ילדות, אין עוד ילדות

כזאת בשומקום בעולם!

איזה כיף זה לחזור הביתה, איזה כיף זה לראות שהעיר שלי משתקמת.

שהכל, למרות הכל, נראה אותו הדבר, ממש כמו לפני המלחמה.

שעדיין בית הוא בית גם אחרי שנה ו 7 חודשים שלא הייתי בו.

כי בית זה לא רק קירות עם חלונות ודלת, בית זה אהבה,

זה ביחד, זה קציצות,בית זה לחזור לנשום שוב

אחרי שלא נשמת כל כך הרבה זמן.

בית זה הריח, בית זה החיבוק,

בית זה האנשים שגורמים

ללב שלך להרגיש ככה:

בבית!

ואיזה כיף זה להיות בבית שיאללה

גם אם זה רק לחג אחד קצר