אני זוכרת אותי שבת אחת יושבת באפיסת כוחות

עם דמעות בעיניים, מסתכלת עליהם

ומרחמת על עצמי כל כך

׳איך לעזאזל אני, הגעתי למצב הזה?

שמעתי את עצמי שואלת את עצמי׳

וזהו הדמעות החלו לזלוג מעצמן.

יולי הביאה לי כוס מים קרים

״קחי אמא אל תבכי״

היא אמרה לי.

וכל מה שהצלחתי לשמוע זה אותי אומרת לעצמי שוב

׳באיזה עולם ילדה בת 7 נותנת לאמא

שלה מים ומנחמת אותה?׳

ניגבתי את הדמעות עם החולצה הורודה שלבשתי

ואספתי אותם אליי לחיבוק ענק

הסתכלתי להם עמוק אל 

תוך הלבן שבעיניים

ואמרתי

״אנחנו נהיה בסדר, יותר בסדר מבסדר, 

אנחנו נהיה מצויינים

מבטיחה לכם״

הכוכבונים האלו שלי הם המנוע לכל העשייה שלי,

בימים המאתגרים שיש וברוך השם יש

וכשלפעמים נגמר לי הכח

אני נזכרת באותה השבת הזאת שבכיתי ויולי הביאה לי כוס מים קרים

ונזכרת שהבטחתי להם וגם לעצמי שאנחנו נהיה מצויינים

ושאין לי את האופציה ל – פחות ממצוין  

כי הבטחות צריך לקיים