רגע אחרי שיולי התאוששה מהניתוח, הלכתי איתה לקניון הצמוד לבית החולים. קנינו מלא דברים שילדות אוהבות, טושים זוהרים, עפרונות צבעוניים, מדבקות גדולות ומבריקות ויומן צבעוני עם פרווה. ואז היא שאלה אותי: "אבל אמא איך אני אצייר בו?" הבטחתי לה שאני אצייר בשבילה, שאכתוב את המילים שלה, בדיוק ולא בערך.

אז כתבנו, את שקרה לה בגן, איך היא ריסקה את המרפק ואיך גם הלב שלי התרסק אני זוכרת שהרגשתי איך סוחטים לי אותו כמו סמרטוט רצפה עד הטיפה האחרונה.

אני זוכרת אותי בוכה איתה, הרופאים מנסים להרגיע אותי ולהגיד שאני צריכה להיות חזקה בשבילה, ואני עניתי "אבל אני לא אמא שמפחדת להראות רגשות ואצלנו מותר לבכות!" היה לנו שיקום ארוך לפנינו, וידעתי שהיא תצטרך הרבה חיזוקים והיומן הזה? עשה לנו קסמים.

כתבנו בו את כל הרגעים שבהם היא זהרה והצליחה להתגבר על הפחדים שלה, וציירנו, והדבקנו תמונות כדי שנזכור: את הרגע שהיא קמה לבד מהמיטה, את הרגע שהיא הלכה לשירותים בכוחות עצמה, את הרגע הזה שהסכימה להתקלח והתגברה על הפחד ועוד רגעים כאלו מיוחדים.

אני לוקחת אתכם רגע כמה חודשים קדימה, יולי מסיימת את השיקום הפיזי ונכנסת לכיתה א' ואני עסוקה בטירוף עם העבודה על הספר שלי, ומפספסת שיולי קצת שיקרה. שיקרה לי שהיא הכירה חברות ושהכל בסדר, ואני בטוחה שהיא הצליחה למצוא מייד את מקומה. אבל הבטן שלי הייתה לא רגועה, כי היא הייתה לי קצת מוזרהוצעקה יותר ממה שאני רגילה. אז לקחתי אותה לשיחה, והיא סיפרה שהיא לבד בהפסקה. נשבעת שהרגשתי מיד איך הבטן מתהפכת לי 300 פעמים בשניה ואיך אני עוצרת בכח את הדמעות, כן הפעם פחדתי לבכות לידה. למחרת ראיתי את היומן הצבעוני עם הפרווה, ונזכרתי כמה הוא עזר לי ובעיקר לה. חזרנו לכתוב. כתבנו במשך כמה ימים, ציירנו, הדבקנו תמונות, שאלתי שאלות וקיבלתי תשובות.

ואז קלטתי, רצתי למחשב שוב, בדיוק כמו אותו הערב כשרצתי למחשב וכתבתי את הספר. כי הבנתי שיש כאן מוצר כל כך גדול עבור הורים וילדים מוצר שילמד אותם איך לתקשר נכון אחד עם השני איך לעזור לילדים לעבור אתגרים ומשברים ואיך לצאת מהם מחוזקים.

כתבתי יומן כתיבה להורים וילדים ש – ביחד ילמדו איך להאיר על הרגעים הטובים עם מלא כלים – צביעה, ציור, משפטי השראה וכתיבה עם דגש על החוזקות של הילדים.

היומן מאפשר בעיקר רגע של חיבור, רגע של להסתכל בעיניים, טקס שינה של רבע שעה. לפני שנפרדים לשינה מתוקה. יומן שיכניס את שגרת השיתוף למשפחה ולחיים. כי זה כל כך חשוב להיות הורים מעורבים.

לא חייבים לכתוב בו בכל יום, אפשר גם להחליט שכותבים רק בימים מסויימים, כשיש רגעים מיוחדים,  או כשהם מבקשים וצריכים. אפשר לקבוע יומיים בשבוע בלו"ז ואפילו לזרום ולא להיות מקובעים.

אתם מכירים הכי טוב את הילדים שלכם. 

אני מאמינה ש – מרגע שהילד יכול ממש לשתף ולספר מה עבר עליו במהלך היום בגן או בבית הספר, אפשר להתחיל לתרגל את השגרה המופלאה הזאת שעושה קסמים.

וככל שהילד יגדל הוא ילמד לשתף יותר, ולהאיר בעצמו על עצמו ולזהור!