אתמול טיילתי עם הילדים בתל אביב.

היינו בטיילת על יד הים.

אחר כך שיחקנו ביחד על החול,

ככה עם הבגדים

היה בזה משהו משחרר, לא לדאוג אם נתלכלך

הכל בסדר זה רק קצת חול, אחרי הכל.

היה בזה משהו משחרר,

לראות איך אנשים ממשיכים ולמרות הכל

למרות העצב והשכול,

הם מחייכים.

הגלים המשיכו להתגלגל אל החוף

ובחזרה ממנו

השמש חייכה אלינו מהשמיים

ומדיי פעם היא פלירטטה מבין העננים

כל ענן בצורה שונה, בגוון אחר

זה הזכיר לי שגם אנחנו שונים ואחרים

ולכל אחד מאיתנו הדרך שלו להתמודד

עם חוסר וודאות, עם פחד, חרדה, דאגה

עם סופות, רעמים וברקים.

זה הכניס בי שקט כזה,

שקט שכבר הרבה זמן לא היה בי

לראות את האנשים מטיילים,

את ההורים משחקים עם הילדים,

את הילדה שכועסת על אחיה שפירק לה

את הארמון

את יולי וארי שלי נהנים למרות הכל

למרות הכל!

ואז היה רגע כזה שעבר אמבולנס ויולי נבהלה.

לא בטוחה אם בגלל שחשבה שזאת אזעקה

אז הזכרתי לה כמה היא גיבורה

והסברתי להם שוב, מה אנחנו עושים אם יש אזעקה ולאן אנחנו רצים ומגיעים תוך דקה.

כן אני יודעת שיש עוד 30 שניות של ספייר אבל

כזאת אני, צריכה וודאות, בכל זאת ילדה שגדלה בקריית שמונה.

האמבולנס המשיך והאזעקה שלו נשמעה כבר רק מרחוק

ויולי חזרה לחייך ולשחק בחול עם ארי.

ואני? אני שוב חשבתי על זה

שתמיד יש סופות, תמיד.

לפעמים הן כל כך חזקות ומפחידות הסופות

עם רעמים וברקים שחורים וחזקים.

כמו שאמא כוכבה הסבירה לכוכבון בספר

אז התחלתי להגיד לעצמי בלב כמו מנטרה:

״יש רגעים מאתגרים, יש רגעים מוזרים,

לפעמים אותם שומעים, לפעמים רואים

ויש רגעים שרק מרגישים.״

נזכרת במילים שלי, שכתבתי בספר רק לא מזמן…

תזכרי אביב,

״כשמגיע כזה אתגר,

ואת לא יודעת מה יביא איתו המחר

קחי את הפחד, פזרי אותו בשמיים

ולאט לאט הוא יעלם בין טיפות המים.״

ו… תקחי נשימה, עמוקה

תעשי לעצמך טובה

נשימה עמוקה!

המחר? יגיע כמו תמיד

והשמש? תחייך

העצים יצמחו

הגלים יתגלגלו אל החוף

והילדים? ימשיכו לשחק בחול

למרות הכל!