הסיפור שלי
אם מישהו היה אומר לי לפני שלוש שנים שאני אפרק את הבית שלי ואתגרש,
שאדע מה זה להתאבל על מישהו שהוא עדיין חי,
שאשבר לרסיסים הכי קטנים שאפשר ולא לדעת איך לעזאזל אני הולכת
להדביק את עצמי למשהו שהיה נראה כמוני פעם הייתי שואלת אותו
"תגיד אתה בהזיות?"
אם הוא היה אומר לי שיהיו ימים שאני אלך לקניות בסופר ואתפלל לאלוהים שכרטיס האשראי יעבור הייתי בטח מסתכלת עליו וצוחקת לו בפרצוף ואומרת לו "טוב דיי חלאס, זה לא הסיפור שלי, אתה מבולבל"
אבל זה קרה ובמלוא העוצמה.
רגע אחד הייתי שלמה ורגע אחרי משהו נסדק בי ומאותו הרגע
זה היה רק עניין של זמן עד שהכל יפול וישבר לחתיכות הכי קטנות.
רגע אחד הייתי אביב המתולתלת – אמא מסופקת, כותבת ושחקנית יוצרת תוכן, מלמדת נשים איך להציג את עצמן, עוזרת לעסקים לפצח את הסיפור המיוחד שלהם, נשואה באושר (או כך לפחות חשבתי), ורגע אחרי הייתי האישה הזאת שלא ידעה מי היא בכלל ומה היא הולכת לעשות.
'זה רק עלייך עכשיו אביב, שיהיה לך בהצלחה' שמעתי את עצמי אומרת לעצמי בוקר אחד ונבהלתי ממש.
זה היה רגע אחרי ששמעתי את עצמי שואלת את עצמי
׳מה היית אומרת ליולי הבת שלך לעשות אם היא הייתה במצבך ושואלת אותך?׳
ואני עניתי לעצמי ׳לקום וללכת׳
זה היה הרגע הזה שהבנתי – ׳אני צריכה להיות האמא של עצמי עכשיו׳
"תקחי כדורים לעזרה" הייתי שומעת מסביבי כל הזמן, ״או לפחות כדורי שינה,
זה ירגיע אותך, את תצליחי לתפקד קצת, לעבוד, להיות..אל תהיי גיבורה"
ואני? אם יש משהו שידעתי זה שאין מצב לכדורים.
״אני אעבור דרך הכאב, דרך הפחד, דרך כל אותם הרגשות שארגיש,
בכל העוצמה, כי רק ככה אתגבר והכי מהר״ הייתי עונה.
בכל בוקר הייתי מתעוררת ובוכה את עצמי לעצמי ומדברת עם אלוהים.
אחרי הבכי הייתי מעירה את הילדים, מארגנת אותם ולוקחת אותם למסגרות
ואז חוזרת לבית שכבר לא מרגיש כמו בית ובוכה שוב.
זאת לא הייתה רק הבדידות שהפריעה לי, הבדידות הייתה שם תמיד,
גם לא רק תחושת הכישלון שהתעייפתי מלהציל את הבית שלי, כי הבנתי שיש דברים שלא תלויים רק בי. באמת שעשיתי כל מה שיכולתי.
זאת לא הייתה רק תחושת הכעס על עצמי שנתתי לעצמי להיות האישה הזאת שהבטחתי לעצמי שלא אהיה לעולם – "האישה הקטנה הזאת שתלוייה" היא שפירקה אותי בכל פעם מחדש
זה היה גם הפחד על הילדים, ואיך הם יתמודדו, ומה אם הם יכעסו עליי, ומה אם אני לא אספיק להם, ומה אם לא אצליח לחבק ולאהוב ולהיות שם בשבילם כי אהיה עסוקה בהישרדות?
ועוד עשרות פחדים כאלו ואחרים.
וגם רגשות האשמה – איך זה יכול להיות שבדיוק ברגע שהעסק שלי מתחיל לקבל צורה ואני מרגישה שאני ממריאה הבית שלי מתפרק? איך זה בכלל נחשב להצלחה?
והשליטה, ההבנה שאין לי שליטה על החיים שלי באמת,
אווו איזו הרגשה זאת הייתה.
כל אלו יחד הרגישו כמו סופת צונאמי מטורפת שמאיימת להטביע אותי חייה ביחד עם הילדים שלי. לרגעים הרגשתי איך אני תופסת כל אחד ביד הכי חזק ואומרת להם ״קחו אויר כשמגיע הגל אנחנו צוללים״ אני זוכרת איך היו רגעים שלא הצלחתי לנשום נשימות עמוקות, רק נשימות שטחיות.
איך לא רק הלב כאב לי, אלא כל הגוף,
איך פתאום כל העולם הרגיש לי כמו זיוף.
בוקר אחד, משהו השתנה בי, הרגשתי שכבר אין מקום לכעס שלי, הרגשתי איך לאט לאט הכעס משתחרר והסליחה מצליחה לתפוס אצלי מקום בלב.
בעיקר הסליחה לעצמי, וזה היה הרגע שהחלטתי:
׳אני עוזבת הכל, ונותנת בראש לחיים!׳
אם הכל כבר נשבר, בתקופה הכי קשה שהמדינה שלנו ידעה – והמלחמה היא לא רק בחוץ אלא גם בתוך הבית שלי, הלכה למעשה אז אני נלחמת. עד הסוף!'
אז נלחמתי.
נלחמתי בפחדים שלי,
נלחמתי בחיוך שלי והכרחתי אותו לחזור שוב אל פניי,
נלחמתי בכל הקולות החיצוניים שאמרו לי "את שוב מתפזרת, לכי תמצאי לך עבודה נורמלית",
נלחמתי כדי להרים את עצמי ואת העסק שלי מחדש כי נעלמתי,
נלחמתי באוטומטים שלי ובדפוסים המעכבים שלי,
נלחמתי בפחד שלי מההישרדות הכלכלית,
נרשמתי ללימודי אימון ונלחמתי בכל שיעור כדי להתעמת
עם האמת שלי והיא הייתה מאוד כואבת.
נלחמתי כדי לקבל את מה שמגיע לי ולילדיי ועדיין נלחמת.
נלחמתי על האושר שלי ושל הילדים שלי,
נלחמתי על כל מבט בעיניים, גם אם הוא היה מלא בדמעות.
נלחמתי על כל חיבוק, צחוק וחיוך גם אם הם מאולצים.
נלחמתי על ללמוד ללכת מחדש ולבד.
וכתבתי, כל הזמן כתבתי בכל מקום כתבתי לי:
את הרגעים הקשים כדי שלעולם לא אשכח כמה היה קשה
ואיך זה מרגיש כשאת למטה.
את ההצלחות הקטנות כדי שלא אשכח כמה אני אלופה וגיבורה
את החיים שיהיו לי, את החיים שאני הולכת לבנות לי ולילדים שלי.
כי אני ראויה, אנחנו ראויים!
והכי חשוב, כתבתי לי התחייבות – ביני לבין עצמי לבין בורא עולם:
שאם תהיה מישהי שצריכה אותי, אהיה שם בשבילה
לא משנה מה ולא משנה כמה אהיה עסוקה!
אהיה שם בשבילה כדי להרים אותה.
והנה אני שנה וקצת אחרי שהכל התפרק לי כותבת כאן:
נכון אני עדיין בדרך, והיא עוד ארוכה אבל,
בכל יום אני קמה עם חיוך, יש לי את כל הכוחות שבעולם לחבק, לאהוב ולהיות שם בשבילם,
ואני כל כך מספיקה, הכי מספיקה בעולם!
בכל יום מחדש אני בוחרת לסלוח לעצמי וגם לו,
בוחרת לבנות אותי, את הבית החדש שלי, את ילדיי ואת העסק שלי.
אני כבר לא מפחדת ללכת לסופר ושלא יהיה לי איך לשלם אם ההורים שלי לא יעזורו לי.
הצלחתי לעבור דרך הכאב, דרך הכעס, דרך הפחד, ולמצוא את עצמי מחדש.
נזכרתי איך הייתי צוחקת, איך הייתי רוקדת, איך ידעתי לאהוב את עצמי,
נזכרתי בעצמי, וכמה העצמי הזאת גדולה!
ולמרות שלא היה לי מושג איך אני הולכת להדביק אותי שוב
הדבקתי כמו גדולה – חזקה יותר, חכמה יותר, טובה יותר ויפה יותר מבפנים,
אמנם עם צלקות אבל הצלקות האלו? הן המדליות שלי.
ואני כל כך גאה בכל אחת ואחת מהן!
נכון יש עוד דרך, אבל תמיד יש עוד דרך לא ככה?
ואיזה מזל שיש עוד דרך, אחרת, הגענו לסוף…
נכון אני עדיין בדרך, והיא עוד ארוכה אבל,
בכל יום אני קמה עם חיוך, יש לי את כל הכוחות בעולם לחבק, לאהוב ולהיות שם בשבילם, ואני כל כך מספיקה, הכי מספיקה בעולם!
בכל יום מחדש אני בוחרת לסלוח לעצמי וגם לו,
בוחרת לבנות אותי, את הבית החדש שלי, את ילדיי ואת העסק שלי
אני כבר לא מפחדת ללכת לסופר ושלא יהיה לי איך לשלם
אם ההורים שלי לא יעזורו לי.
הצלחתי לעבור דרך הכאב, דרך הכעס, דרך הפחד, ולמצוא את עצמי מחדש.
נזכרתי איך הייתי צוחקת, איך הייתי רוקדת, איך ידעתי לאהוב את עצמי,
נזכרתי בעצמי, וכמה העצמי הזאת גדולה!
ולמרות שלא היה לי מושג איך אני הולכת להדביק אותי שוב
הדבקתי, חזקה יותר, חכמה יותר, טובה יותר ויפה יותר מבפנים,
אמנם עם צלקות אבל הצלקות האלו? הן המדליות שלי.
ואני כל כך גאה בכל אחת ואחת מהן!
נכון יש עוד דרך, אבל תמיד יש עוד דרך לא ככה?
ואיזה מזל שיש עוד דרך, אחרת, הגענו לסוף…
להצטרף לרשימת החברות והחברים שלי , תלתלו
אהה ואל תדאגו אני לא חופרת הרבה, זה רק על מנת שאוכל לעדכן כשיש מבצעים ממש שווים!