זה היה היום הראשון ללימודים שלי, כיתה א.
ההורים שלי לא באו איתי, הם היו בבית החולים עם אחותי שעברה כמה ימים לפני זה תאונת דרכים.
דודה שלי באה, היא הייתה מחבקת, צילמה הרבה.
דודה נוספת הייתה המחנכת של הכיתה השניה
ככה שהייתה לי סוג של מעטפת תמיכה.
ובכל זאת, לקחתי את זה איתי שנים, לא בכוונה,
ככה יצא, שכעסתי על אחותי הגדולה, על מה שקרה,
כאילו שהיא בכלל הייתה אשמה.
אני לא בטוחה איך הוא היה נראה, הילד שזרק את זה לאוויר, אני רק זוכרת חולצה לבנה,
שיער שחור , קצת ארוך.
שנים הלכתי עם המשפט הזה מבלי לדעת כמה הוא הכאיב לי
ואז בגיל 21 זה צף לי בשיעור משחק והתפרץ בבכי גדול.
אני זוכרת את הרגע שישבתי עם אמא ועם חן אחותי
סיפרתי להן והן שאלו איך מעולם לא דיברתי
ואני? אמרתי שכנראה לא ממש עצרתי לחשוב על זה
הייתי ילדה בת 6 שהבינה שמשהו גדול מזה קרה
ושזה לא באמת חשוב, שתכף אמא שלי תחזור הביתה בחזרה ואחותי תתגבר כי היא גיבורה.
ביקשתי מהן סליחה, שבכלל העזתי להרגיש ככה.
לא כעסתי על עצמי, גם הן לא כעסו.
הייתי ילדה שכל הסיפור הזה היה קצת גדול עליה
אם מסתכלים על זה דרך עיניים בוגרות.
עד עכשיו כשאני נזכרת במילים האלו זה כואב לי.
אני כותבת את המילים האלו והן עושות לי לבכות
מכווצות לי את הבטן ומעלות לי מחנק בגרון.
אני תמיד מפחדת שיולי תגיע למקום חדש, מישהו יגיד לה משהו,
היא תסחוב את זה שנים, מתישהו נשב במרפסת והיא תספר לי את זה
ואני? ארגיש רע על שלא שמתי לב.
יולי תעלה בעוד כמה ימים
לכיתה א, ואיתה עוד אלפי ילדים.
יש מצב שהם ישמעו דברים שיצרבו להם עמוק בפנים.
אולי הם ייקחו את זה איתם שנים, גם אם הדברים בכלל לא נכונים.
דברו איתם לפני, תגידו להם להיות טובים לאחרים
לכאלו שהם שונים, מיוחדים, גם לכאלו שנראה שהם כל יכולים, שיהיו טובים, וסבלניים.
ואתם ההורים, תסתכלו עליהם בעיניים כשהם חוזרים, תשאלו איך היה, אם מישהו העליב או פגע.
תהיו שם בשבילם, גם אם נראה שהם שמחים ומחייכים.
⭐️בהצלחה לכל הקטנטנים⭐️