ככה אמרה לי יולי הגדולה שלי בת ה 5 וחצי

השבוע כשהיתה חולה ונשארה איתי בבית.

חוץ, גינה,יום.

אני ויולי תולות כביסה.

ככה זה כשהם חולים

אני עושה את כל מה שאני צריכה

מבשלת, מנקה, מכבסת, תולה,

ליצנית, מפעילה, לפעמים גם רופאה.

וצריך להספיק הכל,

כי הגוף שלי הוא כל יכול.

לא. אני לא מתגרדת מהעצבים,

אני לא רוצה לשיר שירים, לבד באוטו ברמזור

ושהאיש שברכב ליד יצחק לו בקול גדול . עליי.

אני לא רוצה לצאת לשתות קפה עם חברה,

לא. אני גם לא רוצה לעשות אמבטיה ארוכה

או לעבוד בעבודה של גדולים

אני? אני בכלל רוצה להמשיך לשיר שירים

כמו עוגה עוגה והסבון בכה מאוד

כי אביב לא רוצה בו עוד ,לא הוא לא יידע שזה לא נכון

זה שפשוט כי יש כאן חום, וילדים חולים. כבר חודש.

טוב הבנתם נכון?

טוב נחזור לעניין

אני ויולי תולות כביסה

ואני מאיצה בה שהיא לא מספיקה

והיא לא עומדת בקצב, שלי.

ושתזדרז כבר כי החיים הם למהירים,

והם בשניה חולפים.

מי אמר שהייתי ממורמרת? אני? לההה…

ואז?אז היא נעמדת וקוראת בקול גדול

" אמא יש לי את הקצב שלי, לכל אחד יש את הקצב שלו, גם לך."

אז אני עומדת שם לרגע

נושמת, אויר משמח,

שממלא לי את חלל החזה והבטן.

אני גאה בה ואומרת

"יולי את צודקת, אני ממש שמחה שהזכרת לי את זה

ואני גם גאה בך מאוד, הקצב שלך הוא הקצב היחיד שחשוב"

היא? לא עונה , רק ממשיכה לתלות כביסה

ואני? אני לרגע שכחתי מהשירים ברמזור

מהקפה עם חברה, מאמבטיה ארוכה

אני נזכרת שגם אני בעצמי הייתי פעם ילדה

והקצב היה אחר

ושעכשיו הוא השתנה

שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה

ושאני אמא לביאה

וגם בעצמי אני גאה. מאוד.

על כך שאני עושה פאקינג עבודה מופלאה

שהילדה שלי כל כך נבונה ומבינה

מה זה קצב ומה זה שלה.

ועל כמה שהיא מחוברת לעצמה.