חלק מהדברים שאיבדתי כשהפכתי לאמא היו:

הספונטניות שלי, החלומות שלי, הגוף שלי, 

את אביב הישנה, פתאום הרגשתי מישהי שונה.

הייתי כאובה, בחרדות אחרי לידה קשה, לילות ללא שינה, דלקות בשד בגלל ההנקה 

גוף שהשתנה ועייפות כל כך גדולה.

אני זוכרת שהייתי מסתכלת במראה ורואה מישהי אחרת.

היו פעמים שהייתי נכנסת למקלחת ובוכה, מתחת למים, 

יושבת ובוכה בלי שאף אחד ישמע. 

ילדה בת 28, רק התחתנה ופתאום פוף עם תינוקת ולקות שמיעה.

לא כל כך ידעתי מאיפה אני מתחילה.

ומנגד היא הייתה המתנה שלי, כל העולם שלי,  בחיי שהיא הספיקה לי, 

יותר ממנה לא הייתי צריכה.

ואז היה רגע כזה שהיא טיפה גדלה ולרגע נזכרתי באביב, לקחתי את פנקס הצ'קים

ונרשמתי לסדנת משחק. זה עשה לי כל כך טוב לנשמה.

פרחתי ממש באותה התקופה.

לרגעים הייתי מרגישה איך הצבעים שלי שדהו מתחילים לחזור אליי.

לרגעים הייתי מרגישה איך אני נעלמת בתוך משימות החיים. זה לא היה לי פשוט, המלחמה הבלתי נגמרת בין הניסיון למצוא את עצמי לבין הרצון להיות איתה כל דקה ושניה.

ואז נכנסתי להיריון שוב. 

ההיריון של ארי פירק אותי, הוא לא היה מתוכנן, ואיתו התכניות והחלומות שחזרתי לחלום הלכו והתרחקו ממני וככל שהם התרחקו הכאב שלי גבר.

הכאב על הזמן שלי שמצאתי וכנראה שוב נגמר,  הגוף שמשתנה ומרגיש לפעמים כאילו הוא נשבר,  הבחילות שחונקות אותך עד שאת מקיאה, העייפות ששולטת עלייך ואת מתעלפת על הספה, עד שאת נעשית בצורה של סימן שאלה.

"אבל את אמא" הייתי שומעת סביבי, ובעיקר נתתי לזה לחלחל לתוכי כי כנראה שזה היה השיח הפנימי, שלי.

"אני לא רק אמא" הייתי אומרת לעצמי ברגעים מסוימים ומיד משתיקה את הקול הזה מהפחד שעוד מישהו ישמע וחוזרת מיד לאיזושהי שגרה.

האמהות מביאה איתה רגעים מדהימים וממלאים כמו גם רגעים קשים ומרוקנים.

את נולדת מחדש, לפעמים את לא מכירה את האישה הזאת שמסתכלת במראה, אולי מזילה מולה דמעה, אולי מתפרקת במקלחת בלי שאף אחד ישמע ומוותרת עליך בשבילם.

ואז קורה משהו, גדול, החיים שלך משתנים, שלא נגיד מתנפצים לרסיסים,

הכל מתערער,  את מתפרקת, ואז את מבינה, שאין זמן לחכות כדי להגשים ולהיות.

אם לא תחייכי, תרימי את הראש ותעשי בשבילך אף אחת לא תעשה את זה במקומך.

אז את מחשבת מסלול מחדש, אוספת את השברים, מחברת אותם למשהו שמתחיל להרגיש כמו משהו, ומבינה, מעכשיו את לא מוותרת עלייך.

נכון את אמא עכשיו, אבל לא רק, את גם את. 

אל תחכי שהחיים יתנפצו עלייך לרסיסים כדי למצוא שוב את הצבעים ולאחות את השברים

אל תחכי לאיזו מלחמה שתזכיר לך כמה את שווה

תהיי, תגשימי, תעשי, עכשיו.

ותזכרי

את אמא אבל לא רק!