"היא לא מגיבה באוזן שמאל, תיאלצו להישאר פה עוד יום"

ככה אמרה לי האחות בבית החולים שבדקה את יולי ביום שאחרי הלידה שלה.

ואני? אמא טרייה, ילדה בת 28 שלא מבינה כלום בלקות שמיעה,

מתחננת שיסבירו לי מה קרה.

פחדתי. מאוד.

שיצחקו עלייה.

"מכשיר שמיעה? ילדים הם רעים"

אמרתי לאמא שלי שישבה איתי בבית הקפה השכונתי, 

אחרי שחזרנו מבדיקת הBERA השלישית בגיל חצי שנה והתפרצתי בבכי. 

היא ישבה איתי שם, ניגבה לי את הדמעות, נתנה לי לשתות מים שלא עברו לי בגרון ואמרה לי:

היא תגדל, והיא תהיה מדהימה כמוך, את תלמדי אותה שהיא מיוחדת כמו שהיא, 

והכל יהיה בסדר, ואם יצחקו עליה את תהיי שם ותעברו את זה ביחד.

ויהיו לה המון חברים, היא הבת שלך.

אני זוכרת שלא הפסקתי לדבר איתה, עם יולי, כל היום כי פחדתי שיהיה לה עיכוב בדיבור.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבינו שמכשיר שמיעה כן יעזור אחרי ששנים אמרו לנו שלא – לא ידעתי אם יש לי הקלה או פחד בגוף, אולי גם וגם.

כשהיא הרכיבה את מכשיר השמיעה בפעם הראשונה לגן בגיל 4.5, הלב שלי היה על 700

וכשהיא חזרה וסיפה שהבנות בגן רצו מכשיר כמו שלה שוב בכיתי – מהתרגשות.

כשהיא עלתה לכיתה א לבד, וחזרה וסיפרה שהיא לבד בהפסקה

אפילו הלב שלי בכה, אני חושבת שלקחו לי 3 ימים להפסיק לבכות רצוף 

ולבכות רק מדיי פעם.

לשמחתי יולי השתלבה, ודיי מהר מצאה את מקומה, דאגתי לחזק אותה במקומות שצריך ולהגיד לה שאני מאמינה מאמינה בה ושהיא מסוגלת, האמת? שדאגתי להגיד את זה גם לעצמי.

כשהיא ביקשה ממני לפני חודשיים לחזק ילדים אחרים שגם הם מיוחדים,

לא יכולתי שלא לרקוד משמחה, על כמה שהיא גיבורה.

כשהזמינו אותנו לראיון בתכנית הבוקר כמעט ביטלתי, פחדתי שהיא תכעס עליי כשהיא תגדל, אולי זה משהו שהיא תרצה להשאיר לעצמה בכלל? 

העיניים של אלרועי הולכות איתי כבר כמה ימים, בהתחלה הייתי מסוגלת לקרוא רק את הכותרת, אחר כך חזרתי לתקציר, שלשום בלילה הצלחתי לקרוא גם את מה שהדודה שלו כתבה. זה ריסק אותי. והציף בי שוב את כל הפחדים שלי בתור אמא טרייה.

שמישהו יצחק על התינוקת שלי , המדהימה, שמישהו יגיד לה חלילה שהיא פגומה או פחות טובה כי היא מרכיבה מכשיר שמיעה.

זה הציף בי את כל הפחדים הכי גדולים שלי – שמישהו יפגע בגוזלים שלי ולי לא תהיה שליטה.

אני כותבת את המילים האלו ואני בוכה, דמעה ועוד דמעה.

אני דורשת מכם הורים לילדים בכל גיל , דברו איתם, הסבירו להם כמה זה חשוב 

לחזק את האחר, את השונה, את ה"חלש" והמוחלש.

אני דורשת מכם משרד החינוך לשים את התקציב על הסברה – כי דרך ארץ קדמה לתורה, ולאנגלית ולחשבון וללשון.

ואם כבר לשון אז למדו אותם – כמה החיים והמוות בידי הלשון הזו.

ואם כבר הפגנות והפיכות – אז בואו נדבר על הפיכת ההורים – שלא מוכנים שהילדים שלהם יהיו עוד שקופים.

ואם כבר תקציבים אז תשימו אותם על "כלים" למורים שידעו מה לעשות במצבים כאלו קשים, ועל פסיכולוגים ופסיכיאטרים בבתי הספר שיתנו מענה לילדים ולנו ההורים. 

ואולי נצליח למנוע את האסון הבא. – כן, הוא מעבר לפינה.