חוץ, גינה, יום.

יום שישי 11 בבוקר, אני קולט.

נתקעתי לך

בנעל.

דרכת עליי, ואני התחברתי אלייך

מיד.

אני לא יודע אם אהבתי את ההרגשה הזו או לא.

אבל אני יודע שכש שמת לב, אליי,

זה עשה לי משהו.

כנראה עצם המחשבה שמישהו שם לב אליי.

פתאום הצבע החום שלי,

לא הרגיש סתיו כל כך.

והפסים הדקים שלי?

לרגע קטן נהיו קצת יותר

מורגשים, כהים, עבים.

הצורה שלי

קיבלה זווית שונה.

הסתכלת עליי, לרגע,

בחנת, ניסית להבין אם זה רק אני

ככה, או שיש עוד.

מעל, מתחת ובין לבין.

לא יודע אם ראית.

אולי הבנת.

כי אז תפסת אותי עם האצבעות שלך והלק החום של הסתיו

היבטת לעוד רגע קטן

ואז העפת אותי בחזרה למקום שממנו באתי.

אז עכשיו אני פה למטה, לידך.

מחכה שתסתכלי עליי, שוב, לרגע.

שלרגע תשימי לב אליי שוב.

אולי תכתבי עליי משהו, אולי לא.

אולי תזכרי ממני רק את הצבע החום של הסתיו

אולי תבחרי לראות גם את הפסים

ואפילו תראי את המעל והמתחת ואת הבין לבין.

תדעי לך שביום השישי הזה ב 11:00 בבוקר

קלטתי שמרגע אחד קטן שינית אותי לתמיד.

את הצורה, את הקימור, את הדרך שבה אני מונח עכשיו בעולם.

את הדרך שבה אני רואה אותו , מזווית שונה.

ולא רק את החום של הסתיו.