fbpx

השמלה הכי יקרה שיש לי

בכל פעם שאני פותחת את ארון הבגדים שלי אני רואה אותה.

רואה את השמלה ומחייכת.

אני לא מוציאה אותה משם.

היא שם, מונחת בין השמלה השחורה

לשמלה האפורה.

תלויה על קולב בדיוק כמו שיולי תלתה אותה.

בכל פעם שאני פותחת את ארון הבגדים שלי,

אני מחייכת, בפעם הראשונה צחקתי ממש.

תכלס? זאת השמלה הכי יקרה שיש לי.

היא עשויה מתחבושת גזה כלשהי מקופסאת עזרה ראשונה חתוכה ומעוצבת עד הפרט האחרון ע׳י מספריים מלאות בדבק מיצירה.

אבל, היא הכי יקרה שיש לי.

כי היא עושה לי לחייך,

ולאהוב את מי שאני היום

אמא.

בכל פעם שאני פותחת את ארון הבגדים שלי,

אני רואה את השמלה ומחייכת.

אני רואה אותי בעיניים שלה.

ככה בלי לשפוט את הבטן הנפוכה,

את המידה שעלתה,

את התחת שטפח,

בלי לראות את הידיים שמזמן כבר לא מחוטבות,

או את הרגליים שמתנשקות,

בלי לכעוס על הכפתור שלא נסגר,

ככה. פשוט ככה כמו שאני.

אמא.

בכל פעם שאני פותחת את ארון הבגדים שלי

אני אומרת תודה!

תודה שככה היא רואה. אותי.

ככה בלי לשפוט.

זאת השמלה הכי יקרה שלי, בין הרבה אחרות,

יקרות, אבל הרבה פחות.

זאת שמלה שקיבלתי במתנה

מבתי הגדולה, הבכורה.

שמלה שמזכירה לי שאני אמא.

שלה. של יולי.

גם של ארי

בכל פעם שאני פותחת את ארון הבגדים שלי,

אני אומרת תודה!

תודה לך ילדת אהבה שלי, שמש שלי

לב 💜 תודה שאת שלי!

דילוג לתוכן