"תנשמי איתי"

ביקשתי מאחותי ערב אחד כשהילדים היו באמבטיה

זה היה רגע כזה שפתאום הרגשתי איך החרדה שלי מתחילה להתגנב לי לתוך הגוף.

אני לא אישה עם התקפי חרדה, אבל אחרי הלידה של יולי סבלתי מ 2-3

כי הייתה לידה קשה, מאוד קשה,

יותר קשה מקשה.

אז זיהיתי את מה שקרה.

הרגשתי איך האויר פתאום לא מצליח להכנס לי לריאות,

ואני לא מצליחה לנשום באופן עצמאי

איך הלב שלי מתחיל לדפוק מהר,

איך הכל מתחיל להסתובב והפה מתייבש ,

איך המצח מתמלא בזיעה קרה.

זה קרה בדיוק לפני שנה,

רגע אחרי שפירקנו את החבילה.

לכאורה לא קרה משהו מיוחד,

הספיקה לי הודעה אחת שלא היה כתוב בה כלום

אבל היה כתוב בה הכל

׳אין לך שליטה על החיים שלך אביב, את אפילו לא מסוגלת לקבל החלטה פשוטה׳

שמעתי את עצמי אומרת לעצמי

ומאותו הרגע, זהו.

הסתכלתי על הילדים שלי שבדיוק התחילו למלא את האמבטיה, מבינה שזה מסוכן לעזוב אותם, אבל משהו במוח שלי עדיין עבד ואמר לי ׳המים רק עד כפות הרגליים, יותר מסוכן שתישארי עכשיו כאן׳

"יולי, אני דקה חוזרת, תסגרי את המים בבקשה, את לא פותחת אותם שוב עד שאני מגיעה ואת שומרת על ארי"

אמרתי לה בטון כזה שהיא הבינה שהיא צריכה להיות המבוגרת האחראית עכשיו

"טוב אמא, אל תדאגי" היא אמרה לי בעיניים דואגות מאוד.

לקחתי את הטלפון והלכתי לחדר שליד והתקשרתי לאחותי הגדולה.

"תנשמי איתי, הכל מסתובב לי ואני צריכה שגם תדברי איתי עכשיו"

אחותי דיברה איתי, אני לא בדיוק זוכרת מה היא אמרה לי ומה אמרתי לה

אני חושבת שסיפרתי לה מה היה כתוב בהודעה

והיא ענתה משהו כמו:

"אביב זה לא אמיתי, זה רק בראש שלך, תנשמי ואני מטפלת בזה עכשיו, הכל בסדר"

ואני עניתי לה: "טוב תודה"

חצי דקה בערך ונרגעתי.

מוחה את הדמעות שזולגות מעצמן חזרתי לאמבטיה לילדים

ואיכשהו הצלחתי לפזר להם חיוכים מזוייפים

אבל יולי? יולי חכמה היא לא קנתה את זה ושאלה

"אמא מה קרה?"

"אמא קצת עצובה עכשיו יפה שלי, אבל מבטיחה לך שאני פה"

אמרתי כאילו לה אבל בעצמם אמרתי לעצמי.

ההבנה שאין לי שליטה על החיים שלי פירקה לי ת'צורה,

הידיעה שהחוסר וודאות הולכת להיות עכשיו החברה הכי טובה שלי,

עשתה לי רע,

כל כך רע.

הכעס על עצמי, עליו, על העולם, על כולם.

והאכזבה, על שאני האחרונה שראתה את זה מגיע,

הרבה אחרי כולם.

ואני בכלל אישה שרואה דברים, למרחקים.

ואותנו פספסתי.

פספסתי אותי.

אבל,

הידיעה שיש לי על מי להישען, שיש לי משפחה כל כך תומכת,

שיש לי חברות וחברים כל כך מופלאים,

ושיש לי את אחותי

שאני יכולה להתקשר ולבקש ממנה

"תנשמי איתי"

עזרה לי להתקרקע ולעבור את התקופה הזאת,

עזרה לי ללמוד ללכת מחדש.