״ילדים אני מכינה לנו תיק קטן וקפה ואנחנו נוסעים לתל אביב״
אמרתי להם אתמול בבוקר ולא ידעתי שנתקע בדרך בפקק
מטורף ואיזה מזל שהכנתי קפה לדרך, ובדרך צחקנו מלא
ושיחקנו משחקים וכשהגענו לצפון תל אביב וראיתי
את כמות הרכבים ואת הזמן שיקח לי להגיע
לנמל, התחרטתי והחלטתי לעצור
ליד הבית הקודם שלנו, וזה
עשה לי קצת עצוב בלב.
משם הלכנו לגינה שיולי ממש אהבה, היינו מבלות שם כמעט
כל אחר צהריים, והיא זכרה את הגינה, ורצה וקפצה
והראתה לארי את הפינה שהיא הכי אהבה כאילו
מדובר עכשיו בג׳ימבורי הכי שווה ויוקרתי
״אמא כיף לי כאן ממש כמו פעם״
היא אמרה ואני חייכתי אליה
ועניתי ״האמת שגם לי,
אולי עוד נחזור לכאן״
״ילדים בואו נעלה על אוטובוס״ אמרתי להם פתאום והם התלהבו
כאילו הצעתי להם עכשיו מקרר שלם בגלידות ללא הגבלה
זה הצריך ממני להוריד אפליקציה, ולהכניס אליה כל
מיני פרטים אישיים (ואני לא אוהבת לעשות את זה)
ולהסתבך איתה ולנסות ולהבין איך משלמים
ומה זה לתקף נסיעה, אבל אבי הנהג היה
כזה חמוד וזאת הייתה כזאת חוויה,
והם התחילו לרקוד ולשיר וארי
גם תפס לו מושב ליד איזו
סבתא חמודה והיה
מבסוט כל כך.
״אמא זה היום הכי כיפי שהיה לי בזמן האחרון״ יולי אמרה לי
״מה היה לך הכי כיף יפה שלי?״ שאלתי והיא ענתה
״האוטובוס, ההליכה ברגל עד לנמל מהתחנה,
לשחק בגינה כמו פעם אבל הכי האוטובוס״
״ומה עם האופניים שקנינו לך?״ שאלתי
והיא ענתה ״כן גם זה אבל זה פחות״
וזה שימח אותי מאוד לראות אותה
ככה ובעיקר חיזק לי את מה
שכבר ידעתי:
לא צריך הרבה כסף, בית גדול או אוטו מפואר, לא צריך לקנות
להם מלא מתנות ולפצות אותם כדי לייצר זיכרונות.
צריך אמת, מבט בעיניים, חיבוקים, נשיקות,
מגע בידיים, צריך לראות אותם באמת,
לאהוב אותם ללא תנאי,לתת להם
לרוץ יחפים בגינה, להשתולל,
לרקוד, לשמוח, ופשוט
לתת להם להיות.
וכל הפחדים שהיו לי לפני שנתיים בתחילת התהליך
של הגירושים סגרו אצלי אתמול מעגל קטן בלב
ונמסו לגמרי אל מול הרגעים הקטנים אבל
הכל כך גדולים אתמול.
כי הם לא צריכים שנקנה להם את העולם, להפך הם יעדיפו
להנות ביחד מהדברים הקטנים והפשוטים של החיים,
אם באמת נשכיל להיות איתם בנוכחות מלאה,
נחווה איתם ביחד את החוויה ונאהב אותם
אהבה אמיתית וגדולה!
כל הזכויות שמורות לאביב המתולתלת
אתר-אסיה