"מה היה חסר לך?" הוא שאל
ואני נחנקתי מהישירות אבל הצלחתי איכשהו לענות
"הרבה, אבל בעיקר החברות והתקשורת״
וזהו, יותר מזה לא הצלחתי לדבר
והדמעות החלו לזלוג מעצמן
מול גבר זר שזה הרגע
הכרתי בבית קפה.
הוא המשיך להסתכל לי ישר לתוך הלבן שבעיניים
דרך משקפי הראייה שלו עם העיניים הירוקות
והיפות כל כך ולא נבהל בכלל מהבכי שלי,
שזה בפני עצמו היה לי מוזר, מאוד.
הוא בסה״כ התכוון לשבת לעבוד רגע בין הלו״ז הצפוף בעבודה
לבין המילואים שהוא היה אמור להיות מוקפץ אליהם
בכל שניה ופתאום בום השיחה ביננו זרמה
לכיוונים לא צפויים בכלל.
ואני הרגשתי חשופה כל כך, ובעיקר ש – רואים אותי.
"סליחה, אני לא יכולה לדבר, אני צריכה רגע"
"קחי לך"
"לך תביא לי נייר, אני בוכה בגללך" ציוויתי עליו עם חצי חיוך,
מובכת לגמרי. והוא הביא.
״קחי גם מים״
הוא חייך אליי חיוך מלא בקסם
וחיכה בסבלנות שארגע.
״ומה היה חסר לך?״ שאלתי, כי אני לא
אוהבת להישאר חייבת.
״אינטימיות״
״ואיך לעזאזל היא ויתרה עלייך?״
הפעם הוא זה שחייך בחצי חיוך
ואמר בשקט רועש
״היא לא, אבל לא נשארה לנו ברירה״
״אז על מה את כותבת?״ הוא שאל פתאום
ואני עניתי ״כבר תקופה שאני לא
מצליחה לכתוב״
״אז תכתבי, את צריכה לכתוב״
שעתיים וחצי של שיחה, שהלכה איתי במשך תקופה ארוכה
שיחה שהוכיחה לי שהלב עוד יכול להרגיש משהו,
למישהו, מתישהו, איכשהו…
״אני צריכה ללכת, יש לי ילדים לאסוף״ אמרתי לו בבאסה
כי רציתי כל כך שהשיחה ביננו תימשך לנצח
״איך אני יכול לקרוא את הספר שלך?
״אתה יכול לקנות אותו״
עניתי בחיוך שובב
״ואם ארצה להתייעץ איתך על תוכן מקצועי לעסק?״
״אני לא עובדת עם גברים״ הקשתי עליו בכוונה
״אנחנו יכולים להמשיך את השיחה שלנו?״
הוא העז לשאול סוף סוף בצורה ישירה
ואני עניתי לו ״אתה יודע שכן״
באותו הערב, אחרי שהילדים נרדמו חזרתי לכתוב.
אחרי תקופה ארוכה מאוד שלא כתבתי,
זה היה רגע כזה מיוחד שהחזיר לי
את עצמי לעצמי.
והתחלתי לכתוב את הספר הבא שלי…
מוקדש לזה שהחזיר לי את החשק לכתוב.
כל הזכויות שמורות לאביב המתולתלת
אתר-אסיה