רגע לשבת,

״מבינה יפה שלי? העולם הוא מראה״

עניתי ליולי אחרי שהורדנו את ארי בגן ונסענו אל בית הספר

רגע אחרי שהם סיימו להרביץ אחד לשני מכות 

שלא מביישות מתאגרפים מקצועיים 

שמתאמנים על זה כל החיים 

והיא בכתה.

רגע אחרי שהסברתי לה שמה שהיא

שתתן זה גם מה שהיא תקבל

רגע אחרי שהסברתי לה 

מה זאת קארמה:

סיבה ותוצאה

״אבל אמא מה זה אומר מראה?״

היא שאלה ואני עניתי

״כשאת מסתכלת במראה מה את רואה?״

״אותי״

״ואם את שמחה ומחייכת כשאת מסתכלת במראה מה את רואה?״

״אותי שמחה״

״ואם את בוכה ומסתכלת במראה מה את רואה?״

״אותי בוכה, נו אבל אמא מה את רוצה?״

״להסביר לך, שמה שתתני זה גם מה שתקבלי, כמו מראה

ואם את תהיי טובה לאנשים, ותחייכי, ותאהבי, 

ותראי אותם באמת, אז זה בדיוק

אבל בדיוק מה שתקבלי״

״אהה אמא הבנתי כמו מראה״

הסתכלתי עלייה מהמראה הקטנה של הרכב

איפה שמסתכלים לראות מה קורה מאחורה

וידעתי שהיא הבינה אותי בדיוק ולא בערך

כן, היא חכמה מאוד יולי שלי, 

ולמרות שברוב הפעמים אני צריכה לחזור על עצמי

10 פעמים עד שהיא עושה משהו כשאני מבקשת

כשאני מסבירה לה משהו בסגנון הזה

היא קולטת בשנייה, אני יודעת.

הגענו לבית הספר, נתתי לה חיבוק ונשיקה ואמרתי לה 

״יאללה יפה שלי נתראה ביום ראשון אני אוהבת אותך!״ 

״גם אני אוהבת אותך אמא, רואה? מראה״

וחייכתי חיוך ענק ֿגם בלב.