יש לי פוביה אמיתית, חזקה, מחרקים ומקקים

עד כדי כך שפיתחתי אלרגיה בגוף להפרשות שלהם

כדי שלא יקרה מצב שמישהו יעז בכלל להגיד לי עזבי אותך זה שטויות

הם לא באמת מפחידים.

יש לי פוביה אמיתית וגם יש לה קבלות, אני לא רק מפחדת מהם , אני לא רק נגעלת מהם, אני גם אלרגית, עד כדי אלרגית שהעיניים שלי יכולות להתנפח בשניה ואני אראה כמו אבו נפחא

קולטות?

אבל לא על זה הפוסט, לא על הפוביה שלי.

אתמול בבוקר יצאתי להליכה מהירה, לא ריצה, כי אני מתאוששת מאלרגיה קשה

ובהליכה, הסתכלתי על בית החזה שלי לשניה, וראיתי חיפושית קטנה ומתוקה

חיפושית משה רבנו אדומה עם נקודות שחורות.

חייכתי אליה, אפילו עשיתי איתה סלפי, כמה סלפי, זה היה נראה לי חמוד ממש

ואז נזכרתי – רגע אני בדיוק מסיימת טיפול של התקף אלרגיה 

אז עשיתי לה פו והיא עפה.

פתאום קלטתי, משהו שכבר ידעתי תכלס

זה הכל עניין של מיתוג בחיים.

מיתגו לנו את החיפושית האדומה  כחמודה ומתוקה.

שאיזה כיף אם היא תקפוץ עלייך, קצת תטייל לך על כף היד, או על בית החזה.

משהו מהמם לעשות איתו סלפי ולהעלות לרשתות החברתיות.

האם הייתי מגיבה ככה לחיפושית שחורה ופשוטה? 

סביר להניח שלא נכון? כי היא הרי חיפושית זבל.

ויש ממנה כמו זבל וזבל צריך לזרוק.

אז הכל עניין של מיתוג בחיים, וכשזה קשור במיתוג חזק

אין מקום לפוביה ולשום פחד מכישלון. 

אני לא אחשוב פעמיים, אני אקנה ולא אפחד שיש מצב שהמוצר שקניתי  לא טוב.

בקיצור,

אל תהיי חיפושית זבל, תהיי חיפושית משה רבנו

אל תהיי כמו כל השאר, תהיי ייחודית ומיוחדת.

תמצאי את הצבע הייחודי הזה שלך ואת הנקודות המבדלות אותך מכל החיפושיות האחרות. 

פתאום תראי איזו מגניבה את, איך אנשים רוצים להיות על ידך ואיתך

יש מצב שאפילו ישמחו לעשות איתך סלפי לרשתות החברתיות.

תהיי חיפושית משה רבנו.