“אהבה היא הכח הכי חזק בעולם שתדעי”

ככה הוא כתב לי בשעה 23:00 בלילה.

קראתי את המילים האלו בדיוק רגע אחרי שלקחתי ביס מהכריך עם הפסטרמה וחומוס

פלוס עגבניה שהכנתי לי.

מאז שאני לבד, אני כבר לא מכינה לי משהו גדול

כריך, חביתה, אולי סלט לא מושקע,

לפעמים רק חסה, זה הכל.

“כמה זמן לא בישלתי ממש” כתבתי לו רגע לפני

והבדידות שוב נכנסה לה אל המקום שקראתי לו פעם בית.

הרגשתי אותה מתיישבת על ידי.

אני על כיסא באי

והיא על הספה האפורה שלצידי

ואיך שהיא לא נראתה לי אז בכלל אפורה,

היא הייתה כל כך יפה.

הרבה זיכרונות נכתבו על הספה הזאת.

הרבה זכרונות כל כך לא בודדים, מלאי חיים.

חשבתי על ארוחות השישי שהייתי מכינה,

איך הייתי מארחת את כל המשפחה,

איך כולם בסוף היו נזרקים על הספה האפורה

עם תה ועוגה,

איך היה פה שמח עד לפני דקה.

ולמרות כל הכעס והבדידות היה פה גם מוכר וידוע,

היה גם ביחד.

למרות כל הלבד, היה ביחד

והיה גם שמח.

היה בית.

ומצאתי את עצמי חושבת על הבית הזה שהיה

מה היה בו?

לרגעים אני כמעט ולא מצליחה לזכור.

׳האם אהבה היא באמת הכח הכי חזק?׳

שמעתי את עצמי שואלת את עצמי

׳כי לי הוא דווקא נגמר, הכח.

ולמרות שאני יודעת לגמרי ואפילו ממש,

שעשיתי הכל עד ששחררתי,

תמיד יש את הספק שאולי התעייפתי

רגע לפני קו הסיום.

ומה זה קו סיום בכלל?

ומי החליט שצריך לסיים?

אולי היא לא באמת כח?

אולי זאת סתם עוד איזו קלישאה יפה שהוא שמע והחליט שיהיה נחמד לכתוב לי ב 23:00 בלילה?׳

ופתאום חשבתי לי,

׳אולי אשב לי רגע על הספה האפורה ואנוח קצת.

מבלי לחשוב או לכתוב.

רק לשבת ולנוח.

ואולי, רק אולי,

אולי אני בכלל לא יודעת

מה היא אהבה שהיא כח?׳