'אם אתה מחזיק אותי ואת הבית הזה, 

אז בוא נראה אותך מחזיק את כל מה שהחזקתי אני עד עכשיו'

שמעתי את עצמי אומרת לעצמי והרגשתי איך הדמעות חונקות אותי

באחת מהמריבות שלנו

זה היה רגע כזה כאילו לקחו סכין, הכניסו לתוך הלב שלי

ואז סובבו כדי לעשות וידוא הריגה.

ככה הרגשתי בדיוק.

שנים שנתתי את עצמי ומעצמי לבית שלנו.

את הלב שלי נתתי לו.

את הגוף שלי להריונות וללידות שפירקו אותי הלכה למעשה עד שהחלמתי.

את הנשמה שלי נתתי לגידול הילדים, 

לארוחות חמות בכל יום, 

לקחת אותם לרופאים,

להישאר איתם בבית כשהם חולים,

לפעילויות אחר הצהריים,

ללהסתכל להם בעיניים וללמד אותם על החיים

ולא רק לתקוע אותם מול המסכים.

את כל הכוחות שהיו לי נתתי להם. 

ואותי השארתי לסוף.

היה ביננו הסכם לא מדובר 

שהוא שר החוץ ושר האוצר

ואני שר הפנים. 

וחלילה אם הייתי רוצה לעשות משהו בשבילי שלא יגיעו גם רגשות האשמה

של 'איך לעזאזל אני חושבת על עצמי, 

איך אני מעיזה?'

כי יש לי תפקיד לעשות וכשיש לי תפקיד אני עושה אותו הכי טוב שאני יכולה

הכי טוב שאני יודעת, מדוייקת – תמיד אהבתי את המילה דיוק.

זה היה הרגע שהחלטתי – 'מעכשיו אני!'

איזה קטע זה אה?

איך ברגע אחד, במשפט, כל הפחדים שלנו יכולים לעלות ולצוף ולתת לנו הרגשה של מחנק,

ואיך בשניה אחת של הבנה וכשיורד האסימון אפשר להחליט לשנות עולם.

וזה בדיוק מה שעשיתי, שיניתי – אותי.

"אל תבזבזי את האנרגיה שלך בלתקן את האחר, תשקיעי אותה בלבנות את העולם שלך"

אמרה לי פעם לפני שנים מישהי מאוד חכמה בהפרשת חלה אצל חברה.

והמשפט הזה ליווה אותי כל הזמן.

כל הזמן.

וזה היה בדיוק הרגע שברגע אחד של הבנה, החלטתי לבנות את העולם שלי, לבנות אותי – מחדש.