אני זוכרת את הרגע הזה שהכל נשבר.
'עד עכשיו היו רק סדקים וניסיתי להחזיק אותנו בידיים, אבל עכשיו זהו נשבר, התנפץ לרסיסים'
שמעתי את עצמי אומרת לעצמי.
זה היה הרגע שלא הצלחתי עוד להחזיק אותנו.
וידעתי, מכאן אין עוד דרך חזרה.
אני זוכרת אותי מסתכלת עליו פותחת את האגרופים שהתעייפו מלהחזיק ואומרת ״זהו נגמר לי הכח״ ופשוט כאילו משחררת משהו כל כך כבד ונותנת לו ליפול.
"כואב לי הלב" כבר לא היה מבחינתי רק עוד איזה משפט רומנטי כזה ששומעים בסרטים וקוראים בספרי אהבה. הוא באמת כאב לי.
בוקר אחד אפילו רצתי למרפאה שיעשו לי אק"ג.
"הלב שלך בסדר אביב, זו רק התקופה הזאת, את עצובה.
תסמונת הלב השבור זה נקרא"
הסתכלתי על הרופא שלי והתפרצתי בבכי "זה לא רק הלב שכואב לי, זה כל הגוף ד"ר"
הוא הסתכל עליי בעיניים הטובות שלו, חיבק אותי ואמר "אני יודע, לכי הביתה לנוח"
ובמשך כמה חודשים זה כל מה שעשיתי, בכל הזדמנות שהייתה לי נחתי.
הייתי אמא ונחתי.
היו ימים שלא ידעתי אם אצליח לחייך אליהם,
ובלילות לא נרדמתי כי פחדתי שלא אצליח לקום אליהם בבוקר מרוב העייפות הנפשית.
בבקרים פחדתי מ – מה יהיה? ואיך אסתדר? וכעסתי, כעסתי עליי שאיך לעזאזל איפשרתי לעצמי להיות כל כך תלויה במישהו אחר?
כל כך קטנה…
ההרגשה הזאת ש – אני, ׳אישה קטנה׳ הייתה מפרקת אותי בכל פעם מחדש. אבל ממש.
היו רגעים שהבטחתי לעצמי ש 'זהו דיי! מעכשיו אני מחייכת'
אבל הדמעות? הן זלגו מעצמן.
זאת לא הייתה החלטה קלה – להתגרש.
למעשה, זאת הייתה ההחלטה הכי קשה שהתמודדתי איתה בחיים שלי.
ההחלטה לשחרר את מה שאין לי עליו במילא שליטה ולתת לו להישבר.
להתחיל לבחור בעצמי ולהאמין בכל ליבי הכאוב שזאת הדרך הנכונה עבורי
ובעיקר עבור ילדיי שצריכים לראות את אמא שמחה, מאושרת ומגשימה.
הייתי צריכה להגיד לעצמי בכל בוקר מחדש:
'גם אם נפלת והתרסקת והדמעות זולגות מעצמן, את תשובי לחייך, והם עוד ישמעו אותך צוחקת מהלב כי הוא יפסיק לכאוב.
את תתחזקי ותעשי.
את עוד תהיי כל מה שאת רוצה ויהיה לך כל מה שאת צריכה.
והבת שלך? הבת שלך תלמד להיות אישה בפני עצמה, לא תלויה, לא קטנה, אישה חזקה!'