היא הודתה בפניי רגע אחרי שאספתי אותה אליי כמו שאוספים כלה ביום חופתה בסרטי דיסני וקיפלתי אותה

אל הלב שלי.

היא הייתה כל כך עצובה פתאום ולא ידעתי איך לגשת אליה

אז נתתי לה רגע לעצמה, להירגע.

"מה זאת אומרת יולי?" שאלתי

והיא לא ענתה.

"זאת אומרת שאת משקרת לי לפעמים?"

היא רק הנהנה, ואני חייכתי לי בלב בגאווה.

"מתי שיקרת לי יולי?" המשכתי לשאול והסתכלתי עליה באהבה

"אמא זאת אני שברתי את העציץ שלך מקודם, לא הרוח."

חייכתי אליה, ואמרתי לה כאילו בפליאה "באמתתתת?"

"כן אמא"

" ו? פחדת שאכעס עלייך?"

"כן"

באותו הרגע לא רק הלב שלי חייך, גם העיניים וגם השפתיים.

חיוך כזה שאני לא חושבת שחייכתי מתישהו לפני.

התרגשתי כל כך! היא ריגשה אותי.

"אני גאה בך יפה שלי, כל כך, את בכלל לא מבינה כמה את אמיצה וגיבורה.

לפחד מההשלכות של התוצאה של משהו שעשית

ובכל זאת להודות בזה, זה דורש אומץ וחכמה.

דעי לך יפה שלי שגם אם הייתי כועסת קצת זה היה עובר לי מיד.

ואל תשכחי אני אוהבת אותך הכי שאפשר גם כשאני כועסת."

"באמת אמא? אני גיבורה?"

"הכי בעולם, תמשיכי להיות כזו גיבורה טוב יפה שלי?

ותמיד, אבל תמיד תגידי לי את האמת, גם כשהיא מפחידה אותך

ככה אוכל לדעת איך לעזור לך…"

ופתאום זה זרק אותי לילדות, בבית הגדול של אמא ואבא בקרית שמונה.

אני, בת 14 אולי, רועדת מפחד שאמא שלי תדע שזאת אני עשיתי שוב את הבלאגן בכיתה

וששוב תכף המורה תתקשר אליה ותזמין אותה בפעם המאה.

רק שהפעם זה בלאגן גדול ויש מצב שהפעם אשאר בבית לכמה ימים.

ואז אני יכולה לשכוח מהריקודים.

׳עד הריקודים, אני לא יכולה לא לרקוד׳ שמעתי את עצמי אומרת לעצמי. 

ואמא שלי? ידעה את זה טוב מאוד!

אבל אני? אני ידעתי שאמא שלי תמיד תהיה לצידי 

אז הרגשתי בטוחה לספר לה את האמת, תמיד, וגם אז.

ותוך כדי שאני נזכרת במילים של אמא שלי, 

אני שומעת את עצמי אומרת אותן ליולי שלי:

"יולי בלולי שלי

אני כאן תמיד מלפנייך, מצדדייך, מאחורייך, מתחתייך, ומעלייך.

תמיד תספרי לי את האמת כדי שאקח אותה על עצמי אם צריך.

ולא משנה מה עשית אני תמיד פה איתך ובשבילך"

יולי חיבקה אותי 

ואני חיבקתי אותה בחזרה

ואפילו הזלתי דמעה.