אני יושבת לגלידה עם הילדים רגע לפני שאנחנו

חוזרים הביתה מעוד אחר הצהריים בגינה,

חם לי ואני דביקה

והם נדבקים אליי ומדביקים אותי עוד יותר

עם הגלידה שמטפטפת עליי.

“תזוזוווו ממני” אני מחייכת בלחישה אבל

בתכלס בא לי לדפוק להם צרחה.

ואז אני שומעת קללות שלא מביישות עבריינים

שזה הרגע שוחררו למעצר בית לחופשה קצרה.

אני מסתכלת הצידה בעצבים במבט של

‘לא הבנתי אתם לא רואים יש פה ילדים

קטנים אוכלים גלידה? סתמו תפה שלכם יאידיוטים’

הם נבהלים ממני ושותקים.

נער אחד מחייך אליי ומסמן לי עם הידיים סימן של לייק

כאילו “טוב מאוד, אלופה”

אני מסתכלת עליו לרגע, הוא שונה בנוף כאן.

אני: אתה לא מפה נכון?

הוא: נכון.

אני: מאיפה אתה?

הוא: בא ומתיישב לידנו

גם הוא: אני מפונה, מנטועה.

אני: ליד שלומי?

הוא: כן.

אני: אתה מתגעגע הביתה?

הוא: למען האמת? לא יודע אם אחזור.

אני: למה?

הוא: כי בניתי לי כאן כבר חיים וגם ככה

הכל כבר מפורק שם.

אני: וההורים?

הוא: אני כאן לבד.

אני: למה?

הוא: אבא שלי נשאר ביישוב בכיתת כוננות

ואמא שלי נפטרה לפני 15 שנים.

אני: בן כמה אתה?

הוא: 17 וחצי

אני: שומעת את עצמי לעצמי ‘פאק הוא היה בן שנתיים וחצי’

גם אני: ממה היא נפטרה?

הוא: מרשלנות רפואית.

אני: שותקת עם מבט של – אמאלה בא לי לבכות.

הוא: הכל בסדר, החיים קשוחים לומדים להסתדר עם הכל.

אני: אז אתה כאן במלון לבד?

הוא: כן.

אני: אחים?

הוא: אחות אחת בארה”ב.

אני: אתה מתכוון להתגייס?

הוא: ברור, גולני!

אני: אתה גיבור.

הוא: רק גולני!

אני: אתה מסתדר כאן לבד?

הוא: בטח, מצאתי לי עבודה, סיימתי גם את כל הבגרויות.

אני: כל הכבוד לך, זה ממש לא פשוט לסחוב בגיל שלך את החיים

ככה לבד ועוד בכזה כבוד.

הוא: לאנשים היום כבר אין כבוד.

אני: מה זה כבוד? התכוונת ערכים?

הוא: לא יודע, כבוד…

אני: איך קוראים לך?

הוא: יריב

אני: יריב קח את הטלפון שלי, אני גרה ממש לא רחוק,

אם תצטרך פעם משהו, תתקשר אליי, לא להתבייש.

הוא: אני לא אצטרך.

אני: אני יודעת, אתה גיבור, ובכל זאת.

הוא: כותב את הטלפון שלי בנייד שלו

ומסתכל עליי במבט שואל.

אני – אביב, קוראים לי אביב.

הוא: תודה אביב

אני: תשמור עלייך לירון, אתה ילד מיוחד!

הוא: מבטיח

אני: ותתקשר אליי אם תצטרך.

הוא: תודה