אני יושבת ומסתכלת עליו,

האם הוא יודע שהוא ערום?

אני חושבת לעצמי.

האם הוא מרחם על עצמו לפעמים?

ואולי קר לו והוא מרגיש כל כך בודד?

״זה לא הזמן שלו לפרוח״

אני שומעת את עצמי אומרת לעצמי.

עכשיו זה הזמן לתהליכים שלא רואים בעין בלתי מזוינת.

הוא בטח אומר לעצמו שיקפצו לי כולם

אני ערום ושמח בחלקי.

אני עומד כאן יציב וחזק בגשם וברוח הקרה

מחכה בציפייה לרגע שיגיע הרגע

עכשיו? אני אומר תודה,

על ההזדמנות להתחדש ולחדש.

להודות על מה שהיה ואינו עוד, 

להודות על מה שעוד יגיע ויגיע!

להודות על הזכות לשתות, על הזכות לקבל את אור השמש ולהיות. 

פשוט להיות מי שאני.

ככה ערום ואמיץ,

תכף יגיע הזמן לצמוח ולפרוח,

בינתיים אעמוד כאן בשקט ואחכה בסבלנות.

אני מסתכלת עליו עוד רגע וחושבת לעצמי

איזה יפה הוא הטבע, לא מתנצל על מי שהוא,

הוא פשוט הוא, חורף, קיץ, סתיו, אביב…

פשוט, טבע, עץ, שמש, אוויר, גשם

פשוט ויפה.