אני משעממת ובאנלית ועוד אחת מ.

אני לא חושבת שהסיפור שלי יעניין מישהו."

ככה כתבה לי אחת העוקבות שלי לפני חודשיים.

היא כתבה לי את זה בהמשך לשיחה שלנו

כששיתפה אותי על משבר שהיא עוברת.

עצרתי רגע וחשבתי

מדהים שאתן מרגישות איתי מספיק בנוח

כדי לשתף אותי.

ואז חשבתי עוד רגע.

"פאק" שמעתי את עצמי אומרת

"איך זה יכול להיות שאשכרה מישהי חושבת ככה על עצמה?"

ניסיתי לדמיין איך זה היה נראה בגוף שלה, כשהיא כתבה לי את המילים

הקשות האלו על עצמה.

אולי הפה התכווץ לרגע, והעיניים התמלאו לשנייה בדמעות שהמוח לא הרשה להן לצאת. 

אותו המוח שנתן לידיים את הפקודה לכתוב שחור על גבי הדף.

דמיינתי אותה יושבת על הספה שלה, עייפה וכואבת.

כואבת ושפופה מהאגרוף שנתנה לעצמה בבטן הרכה.

ואז הרגשתי את הכאב הזה פיזית אצלי בגוף.

לקחתי נשימה עמוקה וכתבתי לה:

" את לא עוד אחת, את אחת ויחידה.

אל לא משעממת, את אולי משועממת ועוברת תקופה קשה.

את לא בנאלית, את ייחודית.

ואין סיכוי כזה שאין לך בשלוף

2 סיפורים שהם רק שלך שיגרמו לי לזכור אותך לתמיד"

לקח לה 24 שעות לענות. בערך.

"את צודקת, זו תקופה קשה

מחפשת את המילים ואת עצמי

אבל כותבת לך עכשיו ומחייכת, תודה!

וקבלי סיפור ממש מצחיק מהתקופה היותר טובה שלי…"

באותו הערב חשבתי על המילים שלה עוד קצת

והחלטתי, אני הולכת לעשות סדנה לנשים.

סדנה שתגרום להן לספר את הסיפור שלהן בדרך הראויה להן.

סדנה שבסופה הן ייצאו עם הצגה עצמית מנצחת, מעצימה,

ובעיקר יאהבו את עצמן עוד קצת.

אני הולכת לעזור להן למצוא את המילים שלהן.

בצורה אותנטית וממגנטת.

אז נתתי גז בחודשיים האלו, כן גם באוגוסט עם הילדים בבית

כי היה לי חשוב להעניק לכל אחת ואחת את המתנה הזו!

ושנפסיק לחשוב שאנחנו בנאליות, עוד אחת מ או לא מעניינות.

אין מצב כזה!

לפרטים נוספים על הסדנא מוזמנות לפנות אליי בפרטי או להיכנס ללינק בביו.

ובנימה קצת יותר של יום הכיפורים והסליחות,

מזמינה אותך לסלוח לעצמך על כל מה שאת לא ועל מה שאת כן.

מזמינה אותך להפסיק לשפוט את עצמך ולהיות בחמלה כלפי האישה,

האמא, הילדה, האחות שאת.

מזמינה אותך לשנות את המילים ואת הסיפור שאת

מספרת לעצמך על עצמך.

תהיי את ככה כמו שאת

ו #תניגז לכל רעשי הרקע, ולכל המילים הלא מקדמות

שגורמות לך להרגיש פחות.

בתמונה – אני באחת מן ההרצאות שלי, מספרת את הסיפור שלי.