אני יושבת על הבר במסעדה הקבועה שלי שאליה אני גם מביאה את 

כל הדייטים שלי, מקום שאני מאוד אוהבת וגם לא רחוק מהבית

ככה שאם הדייט לא להיט אני יודעת שצ׳יק צ׳אק ואני לא שם.

אבל באותו הערב, התרגשתי מעט,

כי,

הרבה זמן שלא יצאתי לדייט, אמיתי, עם מישהו שמעניין אותי.

לקחו לו שבועיים שלמים לשכנע אותי להיפגש איתו ואז

עוד שבועיים לנסות לתזמן את הדייט ככה שיצא 

באמת לפועל, כי שנינו אנשים עסוקים מאוד.

לא התארגנתי יותר מדיי, רק שעה בערך, גם לא נעלתי עקבים, 

הלכתי על וייב של  שבת ב 18:00 בערב: ג׳ינס, שריג נחמד 

ומגף שטוח בצבע חום.

בצהריים הוא כתב לי, שהוא מתעכב טיפה ושאל אם אני 

יכולה לדחות בחצי שעה ואמרתי שכן.

״להביא לך משהו לשתות?״ שואלת אותי הברמנית ואני עונה לה

״לא, זה בסדר אני מחכה למישהו״ ומסתכלת על הנייד 

לבדוק אולי הוא הלך לאיבוד, בכל זאת,

הוא לא מנתניה.

אבל לא, אין ממנו לא שיחה וגם לא הודעה. 

בכל מקרה זה הרגע שבו נפתחת אצלי ישיבת הדירקטוריון בראש 

ואני מזכירה לעצמי שהוא אמר שהוא מדויק ולא מאחר אפעם

וגם חוזרת על העובדות היבשות: רופא, מנתח בכיר מאוד 

וסר״ן במילואים שיודע לנווט היטב 

אפילו בשטח האויב.

׳הוא יסתדר׳ אני שומעת את עצמי אומרת לעצמי ונרגעת לרגע

עוברות עוד 10 דקות אבל הרופא שלי לא מגיע ואני כבר מבינה 

שאין מצב, בטוח קרה משהו.

אני מרימה את הטלפון ומתקשרת, הוא עונה לי אחרי

3 צלצולים ואומר לי: 

״יואווו אביבי אני לא מאמין נרדמתי״.

אני לא מאמינה שהוא אומר לי את זה ומרגישה איך הדם שלי יורד 

אל כפות הרגליים, אני מנסה להחזיק את הלסת שלי סגורה 

ללא הצלחה, ורק אומרת לו ״טוב״ 

הוא מתנצל מלא ואומר משהו שאני לא באמת מצליחה לשמוע 

ואני עונה לו ״הכל ממש בסדר תמשיך לישון״ ומנתקת.

הברמנית שקולטת את הסיטואציה לא יודעת אם לחייך אליי 

או להציע לי צ׳ייסר.

״זה עוד לא קרה לי…״  אני אומרת לברמנית ברבע חיוך

והולכת משם המומה כל הדרך אל הבית.

יומיים שלמים שהוא מנסה להתנצל אבל אני לא מסכימה 

לשמוע אותו, ורק כותבת לו  – ״אני רואה שהתעוררת…״

ו – ״תמשיך לישון :)״  או –  ״לילה טוב״

חודש נוסף לקח לי להשתכנע לצאת איתו לדייט ראשון בפעם השנייה

בסוף יצאתי איתו תקופה.

לדייט הזה אגב הוא הגיע לפני הזמן ואני איחרתי לו בכוונה

כי אמרתי לו ״אתה צריך להרגיש איך זה לחכות 

כאן על הבר הזה בעצמך!״

בתמונה – אני, על אותו הבר, באותה המסעדה האהובה שלי

ולא עם המנתח הנרדם, אגב הבטחתי לו שהוא חלק

מהספר החדש שלי ״הגברים של אווה דן״

*מיומנה של גרושה וחופשייה*