הם רואים אותי בכל המצבים שלי.

שמחה, מלאה, מתרגשת,

אבל גם כשאני עייפה, עצבנית או רעבה,

וגם כשכלום.

כלום זה מצב, שאני לא מאפשרת לעצמי להיות בו לעיתים קרובות.

לעיתים קרובות, אני כועסת על שאני מוותרת,

כשאני עייפה או לא עושה.

אז אני מנסה לתת לי

אהבה.

אהבה היא הדבר שמניע אותי בחיים.

בחיים אני אמא.

אמא שבוחרת ללמוד מטעויות אבל כועסת על עצמי כשאני מגזימה.

מגזימה כשאני כועסת ויוצאת לי איזו שאגה.

למשל על מסכים שיצאו משליטה, ולפעמים אני בעצמי קצת מכורה.

מכורה, לריח שלהם, לחיבוק, לנשיקה, ללהיות איתם בכל דקה.

דקה לפעמים זה כל מה שאני צריכה,

כדי לסדר את המחשבה,

ורגע להחזיר לעצמי

את השליטה.

שליטה היא משהו שאני מאבדת,

לפעמים.

לפעמים, אפילו את טיפת הסבלנות האחרונה שנשארה ואז אני צריכה מנה.

מנה של איזה בוסט אהבה, הקשבה,

הבנה.

ההבנה שהכל זה עניין של בחירות, מלווה אותי לאחרונה.

לאחרונה אני מבינה שלכל בחירה יש יתרונות וחסרונות,

ושזה תמיד יבוא על חשבון בחירות אחרות.

למשל לוותר על קפה עם חברות,

או על יציאה למסע קניות,

לוותר על מקלחת ארוכה ועל ארוחה חמה,

בשביל שאולי אצליח לדפוק איזו שעת שינה,

או אולי לכתוב לכן כאן עוד איזו שורה.

ולשחרר לעצמי קצת את

הנשמה.

הנשמה שלי רוצה להגשים את עצמה,

לצחוק באמת, להקשיב באמת,

ולהיות בנוכחות מלאה.

והאמת היא,

שאני לא תמיד מצליחה.

הצלחה בעיניי היא

לדעת לשחרר.

לשחרר את האובססיה לניקיון,

את הכלים בכיור,

לשכוח מהבית המתוקתק,

לתקתק את עצמי מהכביסה

ולהבין שהכל זה רגעים,

רגעים של צחוק, של אהבה, של מטבח, של באלגן, של סדום ועמורה,

רגעים של דגדוגים, רגעים של עייפות,

רגעים של חיים תרתי משמע!

משמע להיכנס איתם למטבח, לצאת איתם לגינה, לשבת איתם על הריצפה, לשעת סיפור או יצירה, ולראות את העולם דרך העיניים שלהם,

איך הם מרגישים

ומה הם,

רואים.

הם רואים אותי בכל המצבים שלי,

שמחה, מלאה, מתרגשת,

אבל גם כשאני עייפה, עצבנית או רעבה,

וגם כשכלום.

כלום זה מצב שאני מלמדת את עצמי להיות בו.

להיות בו ולא לפחד ממנו…