"שששש, לא לבכות, אתה לא בת" הוא אמר לו 

רגע אחרי שהבין שהוא פוחד מהמגלשה 

והוא משך לו את הרגל בכח כדי שיתגלש כבר אז הוא בכה.

ואני הרגשתי איך הבטן שלי מתכווצת בשנייה.

הרגשתי איך כל הגוף שלי מקבל עצבים כאלו לא ברורים.

גם בגלל חוסר הכבוד לפחד של הילד

אבל בעיקר בגלל ההקטנה שהרגשתי באותה השניה.

והתאפקתי, נשבעת שהתאפקתי לא להגיד מילה.

הייתי צריכה לספור מ 100 עד 0 הפוך, מעין תרגיל כזה שאני מתרגלת 

לפעמים כשאני בלחץ בשילוב של נשימות עמוקות.

רציתי להגיד לו שגם גברים יכולים לבכות,

שהדמעות הן לא רק לבנות,

שרגשות הן לשני המינים,  כן גם לבנים.

רציתי להגיד לו שחבל שעוד ילדים היו צריכים לשמוע את המילים המקטינות

שאולי יצאו לו מהפה ללא כל מחשבה.

ילדים של הורים אחרים שאולי מחנכים אותם להרגיש הכל.

למשל ילדים כמו יולי וארי שלי.

אבל במקום זה שתקתי.

והשתיקה הזאת גרמה לי להתכווץ אפילו יותר.

למרות שאני יודעת שהיכולת הזאת להרגיש הכל, 

להצליח לשחרר, להיות רגישה לדעת להכיל

ובכלל להיות בת, להיות אישה

זאת ברכה, גדולה.

רציתי גם לשאול אותו אם יש לו בנות אבל אז ראיתי שיש לו 

עוד 2 בנים קצת יותר קטנים.

רציתי להגיד כל כך הרבה דברים

אבל שתקתי, כי ראיתי את ארי ויולי מסתכלים עליו בהלם

ואז עליי, אז חייכתי.

נזכרתי באמא כוכבה שלימדה את כוכבון להתעלם מדיבורים של אחרים

ולא לתת להם להתערבב לו במחשבות וההרהורים.

אז זה מה שבחרתי לעשות הפעם.

בדרך לאוטו ארי נפל, הוא בכה.

חיבקתי אותו חזק 

ואחרי שהוא נרגע נכנסנו לאוטו.

ניצלתי את העובדה ששניהם שומעים אותי עכשיו

ואמרתי להם:

שיזכורו תמיד שכאב צריך לשחרר,

שרגשות צריך להרגיש

והדמעות צריכות לדמוע.

עוד הוספתי, 

תזכרו שהדמעות הן לא רק לבנות,

הן גם לבנים.